המנהיג

מאת: מיכאל פיליפוב

שלושה חודשים לפני הבחירות. אי שם במשרדי הממשלה.

"הבטחת לי שגם הפעם זה יהיה קל עם הרוסים, אז למה רק שלושה עשר מנדטים?!" שאל המנהיג את יועצו האסטרטגי שפיזר על השולחן טבלאות וגרפים צבעוניים. היועץ הביט בעיניו של המנהיג ונאנח.

לפני כעשור החל המנהיג את דרכו לתפקיד שעליו חלם – ראש ממשלת ישראל, או אפילו נשיא כול יכול (אם יספיק עד אז לשנות את שיטת הממשל). בסבלנות ובנחישות, אבן אחר אבן, בנה המנהיג שדה תעופה אלקטוראלי יציב שממנו ימריא: "ישראל פינתנו" קרא לו, פינתנו הסובייטית – שלוחת המדינה ההיא בישראל, עם גבולות גאוגרפיים עמומים וגבולות אידאולוגיים ברורים למדי.

בשלוחה זו, יחד עם המנהיג, גרים ישראלים רגילים אשר נולדו במדינה שאיננה קיימת עוד על מפת העולם, אך חיה בתפיסות העולם של יוצאיה. תפיסות שבין היתר מכתיבות תמיכה במנהיג. רעיונותיו ברורים, חדים ומעלים זיכרונות מוכרים: "אין לאן לסגת, עפולה מאחורינו!", "להילחם בגיס החמישי!", "עם אויבים לא מדברים!"

בעבור אלה ששואלים שאלות בנוגע לתנאי עבודה קשים, ליוקר המחיה ולממסד דתי שהפך אותם ליהודים סוג ב' נוצרה תקשורת מיוחדת – כתבי הערוץ "ישראל מינוס" ואין ספור אתרי אינטרנט שיודעים את תפקידם היטב. בהתאם לדרישות השעה (והמנהיג) הם הופכים פרשנים כלכליים, מדעני מדינה או מומחים צבאיים. הם מפרשים בעבור דיירי השלוחה את החיים מסביב. בעברם הרחוק תיארו עיתונאים אלו את המערב הרקוב, מדפים ריקים בשוודיה ושפע בחנויות הסובייטיות. עם ניסיון מסוג זה אפשר בקלות להציג את הפגנות המחאה החברתית כמפגש מקרי של נוער תל אביבי הזוי; את אנשי השמאל כבוגדים אנטישמים; ואת יוקר המחיה בהשוואה למערב – אי של הצלחה כלכלית בתוך ים של כלכלות אירופיות קורסות. מי שעדיין מתקשה להאמין למציאות הטלוויזיונית מקבל מידע חד-משמעי לגבי האשם במצב – שמאלנים, ערבים, אובמה ואירופה האנטישמית. לאחרונה הרגיש המנהיג שחבריו במפלגות האחרות מאמצים את הניסיון שלו בניהול השלוחה. בניית חלון ראווה שיסתיר את הבעיות מאחוריו הפך להיות נוהג נפוץ גם מחוץ לגבולות "פינתנו".

רבים מתושבי השלוחה הסובייטית מתגוררים בערים שפעם קראו להן בישראל "פריפריה". היום קוראים להן "עורף". זה שסופג יותר מהחזית ומוכיח לתושביו שהאויב אינו וירטואלי כלל. הם גרים בקריית שמונה, במעלות ובחיפה, באשדוד, באשקלון ובבאר שבע. המגורים בעורף המוזנח מעודדים עוד יותר את התמיכה במנהיג של "ישראל פינתנו". זאת פינה סגורה מבחינה לשונית ותרבותית, מבחינה תקשורתית ומבחינה מעמדית. אכן אין לאן לסגת מפינה זו.

איור: מעין מור

"אז למה רק שלושה עשר?!" – חזר המנהיג על שאלתו – "השלוחה מתפרקת? 'ישראל מינוס' כבר לא פופולארי מספיק?"

היועץ נאנח שוב והתחיל לפרט:

"האמת, זה מורכב. קודם כול יש הסיפור הדמוגרפי שמצמק את השלוחה. המבוגרים הנאמנים (צופי 'ישראל מינוס') מתים לאט-לאט. הצעירים בשלוחה אורזים מזוודות. מבקשים מההורים הנשארים 'לא לסגת' ועוזבים את הארץ. אלפים בשנה. לא מוחים, לא בוכים – עוזבים. מנטאליות ניאו-סובייטית – נאמנות בלי אזרחות! אוהבים אותך, ישראל, אוהבים אותך, המנהיג – וביי!"

"אבל זאת המנטאליות שניסינו לשמר פה שנים!" קטע אותו המנהיג.

"שימרנו, וזה עובד, לעתים גם נגדנו. פטריוטיזם כאשר אין מה להפסיד, מטריאליזם כאשר יש. כתוצאה, בני שבעים מצביעים לך, רוצים להילחם, למות למען ישראל. גם בני שלושים רוצים 'להיכנס בערבים' אך מעדיפים לחיות. בקנדה. משם נלחמים בפייסבוק. עושים 'לייק' למבצע בעזה, כותבים 'בוגדים' בעמוד של 'שלום עכשיו'. כלומר, הכול נכון, רק מטורונטו. מחוץ לקלפי."

"מה עם הנשארים? יש עדיין כמעט 800 אלף שגרים כאן!"

"גם כאן לא הכול ורוד. יש כאלה הטוענים שעובדים עליהם כבר שנים. הבטיחו נישואין אזרחיים, פנסיות סבירות לשומרים ולמנקות, דיור במחירים שפויים, עתיד לילדים…"

"תגיד להם שזה בדרך. כרגע עסוקים במלחמה. האויב לא ישן…בקיצור, הסיפור הרגיל."

"הם מאמינים! תומכים! מתלהבים! ובכל זאת, סביר שביום הבחירות חלקם ינסו משהו חדש. לא שמאל, כמובן, אבל גם לא 'פינתנו'. ביבי, יאיר, ציפי, לא להצביע כלל. חלק עוזבים אותנו לכיוון הימין הדתי – אתה בעבורם שמאלני מדי."

"מה עם הציבור הוותיק? בבחירות האחרונות קיבלנו חמישה מנדטים מהם. אמרת לי אז שהפוטנציאל הוא עשרים."

"הם תומכים בך, אך לרוב אינם מצביעים. הימין כאן דתי מדי, ואתה בעבורו גוי מדי."

"מה עושים?"

"בעבור הרוסים המבוגרים, צריך להמשיך לטפח את השלוחה הסובייטית. עדיין יש בה פוטנציאל להמשך עם אויבים ערבים ושמאלנים – זה עבד בעבר, יעבוד גם הפעם. תוסיף גם הרבה אירופה אנטישמית. אפשר גם עשרה שקלים למצביע, נו, כרגיל. בעבור החולמים על נישואין אזרחיים וחיים מערביים יש לבדוק אפשרות ליצור מפלגת ספוטניק. נגיד, עיתונאים של 'ישראל מינוס' שנלחמים למען העולים, בסיסמה: 'למנהיג האהוב אין זמן – לנו יש!'

בעניין הצעירים, צריך למצוא דרך לאפשר את ההצבעה ל'יורדים'. תחשוב, קלפי בכל קהילה יהודית קנדית, גרמנית, רוסית. מסביב דגלים כחול-לבן, מפה גדולה של ישראל הקטנה מוקפת אויבים… עם מקרא ברוסית. מי שם יצביע ללבני? לגבי הוותיקים, צריך לחשוב על פתרון יצירתי."

"יש לי משהו. לך לאנשיו של ביבי, לחבריך היועצים האסטרטגיים. תגיד להם שהשלוחה שווה עשרים מנדטים. נביא את 'הפינה' לליכוד, נעשה לעמנו גיור פוליטי מזורז."

המנקה במסדרון מחוץ לדלת סחטה את הסמרטוט בפעם האחרונה להיום. היא מיהרה הביתה לראות תכנית אקטואליה בערוץ "ישראל מינוס" ולהירדם על הספה מרוב עייפות. היא עדיין מתלבטת, אך בסוף תצביע למנהיג. גם הפעם.

מיכאל פיליפוב הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה. עבודת הדוקטורט של מיכאל עוסקת בהשתלבותם של קבוצות המהגרים מברית המועצות בסביבה הפוליטית בישראל ובגרמניה.

מודעות פרסומת

  1. אחלה מאמר, סחתיין

  2. פינגבק: גיליון בחירות מיוחד של פוליטון « פוליטאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: