זאת (גם) הדמוגרפיה, טמבל!

מאת: עומר יעיר

השינויים הדמוגרפיים בישראל והשלכותיהם האלקטוראליות

לשינויים דמוגרפיים הייתה מאז ומעולם משמעות רבה בתהליכים פוליטיים. ייתכן שהמקרה הראשון המתועד של שינוי דמוגרפי בעל השלכה פוליטית כבדת משקל הוא ההתרבות הגדולה של בני ישראל במצרים, דבר שהוביל לחשש של מלך מצרים שמא יצטרפו בני ישראל לאויבי מצרים. השיח הדמוגרפי הקושר בין שינויים בגודלן של קבוצות אוכלוסייה ובין תוצאות פוליטיות רווח כיום במדינות רבות ברחבי העולם, אך באופן מפתיע, בישראל כמעט ואין עיסוק פובליציסטי או מחקרי בהשלכות של שינויים אלו על תוצאות הבחירות לכנסת. נדמה שהציבור והתקשורת בישראל עסוקים בעיקר בספירת המנדטים הצפויים למפלגות בבחירות הקרובות לפי הסקרים, ובשאלה אם הנושא המדיני או הנושא הכלכלי-חברתי הוא הנושא המרכזי של מערכת הבחירות. גם מחקרים אקדמיים אשר מנתחים את התנודות במערכת הפוליטית בשנים האחרונות כמעט ולא נוגעים בהיבטים דמוגרפיים. הדבר מפתיע משום שמצד אחד יש במחקר עיסוק בשוני בשיעורי הפריון ובגידול האוכלוסייה בקרב מגזרים שונים בישראל (ראו להלן), ומצד שני יש מחקרים רבים המראים כי מאפיינים סוציו-דמוגרפיים משפיעים על אופן ההצבעה של הבוחרים בישראל  (למשל, שמיר ואריאן 2004).

בשל כך אנסה להתחקות אחר השינויים הדמוגרפיים שחלו בישראל בעשור האחרון בקרב מגזרים שונים באוכלוסייה היהודית, הנבדלים זה מזה במידת הדתיות שלהם – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים – וכן אחר השינויים שחלו בחברה הערבית, כדי לבחון אם השינויים האלה השפיעו ומשפיעים הלכה למעשה על המפה האלקטוראלית בישראל, ובאיזו מידה.

הבדלים בין המגזרים באוכלוסייה היהודית בישראל – בפריון ובקלפי

דמוגרפים ברחבי העולם מצביעים על קשר חיובי וחזק בין מידת האדיקות הדתית ובין שיעור הפריון הכללי. לתופעה זו יש כמובן חריגים, אך ככלל, ככל שגדלה מידת האדיקות הדתית כך גדל שיעור הפריון, שאפשר לחשוב עליו כעל מספר הילדים לאישה. הממצא הזה אף הוביל את הדמוגרף האמריקני פיליפ לונגמן (Longman) לתובנה האירונית משהו ש"נדמה שאלה הדוחים את המודרניות […] נהנים מיתרון אבולוציוני".[1] גם בישראל, נתונים על שיעורי הפריון בקרב האוכלוסייה היהודית בשלושים השנים האחרונות מצביעים על מגמה דומה. מ-1979 ועד 2009 היה שיעור הפריון הכולל בקרב נשים חרדיות, וכן בקרב נשים דתיות, גבוה בהרבה משיעור הפריון הכולל בקרב נשים מסורתיות וחילוניות. כפי שאפשר לראות בתרשים 1, מתחילת שנות השמונים ועד היום לא ירד שיעור הפריון בקרב הנשים החרדיות מ-6, ובקרב הנשים הדתיות מדובר בשיעור פריון צנוע יותר, כ-4, לאורך התקופה. לעומת זאת ירד שיעור הפריון בקרב הנשים המסורתיות מתחילת התקופה, והתייצב בשנים האחרונות על כ-2.5, ובקרב הנשים החילוניות שיעור הפריון נע במהלך כל התקופה סביב 2.

מקור: חליחל, אחמד 2011.

 

הנתונים מראים כי מרבית היהודים בישראל נשארים באותה מידת אדיקות דתית במהלך חייהם, ולכן ההבדלים בשיעורי הפריון מובילים בטווח הארוך לשינוי בגודלם היחסי של המגזרים הללו באוכלוסייה היהודית בישראל ובכלל אוכלוסיית המדינה. לכך עלולות להיות השלכות אלקטוראליות רבות משמעות, היות שמידת האדיקות הדתית של הפרט היא אחד המשתנים הסוציו-דמוגרפיים החשובים ביותר – וככל הנראה החשוב ביותר – בניבוי אופן ההצבעה בישראל. כפי שמחקרים רבים מראים (למשל Shamir and Arian, 1999), ככל שהאדם אדוק יותר מבחינה דתית כך גובר הסיכוי שהוא יצביע למפלגות מגוש הימין (כולל המפלגות החרדיות), גם כשלוקחים בחשבון משתנים רבים אחרים.

לשם המחשה, ניתוח סקרי הבחירות של ישראל (INES) מראה כי בעשור האחרון יש הבדלים ניכרים בעמדות האידאולוגיות של המגזרים באוכלוסייה היהודית. בתרשים 2 מוצגת העמדה הפוליטית הממוצעת על ציר של 1 עד 7 (1 משמעו שמאל ו-7 ימין) מ-2001 ועד 2009 בקרב המגזרים. אפשר לראות כי החילונים והמסורתיים בישראל קרובים למרכז, ואילו הדתיים והחרדים נוטים באופן ברור לימין הפוליטי.

מקור: INES

ומה בנוגע להצבעה למפלגות מהגושים השונים בקרב המגזרים? בתרשים 3 אפשר לראות את האחוז בקרב המגזרים השונים אשר הצביעו למפלגות ימין או למפלגות חרדים (להלן "מפלגות ימין-חרדים") בשלוש מערכות הבחירות לכנסת מאז תחילת שנות ה-2000.[2] אפשר לראות באופן ברור כי אלה שמגדירים עצמם חרדים ודתיים נוטים להצביע למפלגות ימין-חרדים.

מקור: INES

 

ראוי לציין כי הנתונים המופיעים בתרשימים 2 ו-3 אינם מספקים תימוכין לטענה הרווחת שהציבור היהודי בישראל זז ימינה בתקופה האחרונה, ובמיוחד בתקופה שלאחר האינתיפאדה השנייה. למעשה, פרט לחריג אחד (הצניחה במספר המצביעים המסורתיים למפלגות ימין-חרדים בבחירות 2006) מאז הבחירות של 2003, לא השתנו באופן ניכר העמדות האידאולוגיות ואופן ההצבעה "הגושי" של המגזרים השונים באוכלוסייה היהודית; אם כבר, רוב המגזרים נטו מעט יותר לשמאל הפוליטי מאז 2003.

התוצאות האלקטוראליות של שינויי האוכלוסייה בישראל

באיזו מידה השפיעו השינויים הדמוגרפיים הללו על המפה הפוליטית בישראל? ראשית יש לבדוק באיזו מידה גדלה אוכלוסיית הבוגרים במגזרים באוכלוסייה היהודית במהלך השנים האחרונות. בניתוח עדכני של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) אפשר לראות כי משנת 2003 ועד 2009 – או מהבחירות לכנסת ה-16 ועד הבחירות לכנסת ה-18 – גדל מספר בני העשרים ומעלה המגדירים עצמם חרדים בכתשעים אלף איש, ומספר בני העשרים ומעלה המגדירים עצמם דתיים גדל בכ-123 אלף. נוסף על כך, מספר המגדירים עצמם מסורתיים (מסורתי-דתי ומסורתי) גדל בכמאה אלף, ואילו מספר המגדירים עצמם חילונים, המגזר הגדול באוכלוסייה היהודית בישראל נכון להיום, גדל בכ-43 אלף בלבד.

כדי לנסות לכמת את ההשפעה האלקטוראלית של השינויים הדמוגרפיים הללו על תוצאות בחירות 2009, עלינו להניח כמה הנחות. ראשית, לשם הנוחות נסתכל רק על בני העשרים ומעלה, שבעניינם יש בידינו נתונים. ניקח את כל אותם אלפי החרדים, הדתיים, המסורתיים והחילונים אשר נוספו לאוכלוסייה הבוגרת בישראל, ונניח שמתוכם הצביעו 60% למפלגות שעברו את אחוז החסימה (שיעור ההצבעה בבחירות 2009 בקרב האוכלוסייה היהודית היה כ-67%, אך "ליתר ביטחון" נוריד 7% בכל מגזר על קולות פסולים ועל הצבעה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה).[3]

עכשיו נניח שאחוזי ההצבעה בקרב המגזרים השונים למפלגות מגוש הימין-חרדים בבחירות 2003 נשארו זהים גם בבחירות 2009, מה שיאפשר לנו להעריך את השפעת השינויים הדמוגרפיים באוכלוסייה היהודית בין 2003 ל-2009 אם לא היו כלל שינויים בהצבעה המגזרית לגושים השונים. במילים אחרות, מה הייתה יכולה להיות ההשפעה של השינויים הדמוגרפיים בלבד בשנים הללו.

וכך, על סמך הנחה זו ובהתבסס על נתוני INES, נחשב מקרב אותם מאות אלפי צעירים הן את מספר המצביעים שהיו נוספים למפלגות מגוש הימין-חרדים בבחירות 2009 הן את מספר המצביעים שהיו נוספים למפלגות מגוש המרכז-שמאל, ולאחר מכן נפחית את המספר הראשון מהמספר השני. חישוב כזה מוביל לתוצאה שבין השנים 2003 ל-2009 היו נוספים לגוש הימין-חרדים ביחס לגוש המרכז-שמאל כ-130 אלף מצביעים. בהינתן ש-27,246 קולות היוו מנדט בבחירות 2009,[4] הרי שמשנת 2003 ועד 2009, אילו הייתה ההצבעה המגזרית נשארת זהה, גוש הימין-חרדים היה מגדיל את כוחו ביחס לגוש המרכז-שמאל בקרוב לחמישה מנדטים רק בשל השינויים הדמוגרפיים באוכלוסייה היהודית. לשם המחשה, אילו בבחירות 2003 היה כל גוש מקבל שישים מנדטים, ואילו היו רק שינויים דמוגרפיים מאז ועד 2009, הרי בבחירות 2009 היה נוצר פער של כחמישה מנדטים בין הגושים לטובת גוש הימין-חרדים, שווה ערך לתוצאה של 62.5-57.5 לטובת גוש הימין-החרדים, רק בשל השינויים הדמוגרפיים.

לעומת זאת, בפועל, במקום לזכות ב-72-71 מנדטים, זכה גוש הימין בבחירות 2009 "רק" ב-65 מנדטים, המהווים פער של עשרה מנדטים מגוש המרכז-שמאל, לעומת 69 מנדטים בבחירות 2003, המהווים פער של 18 מנדטים מגוש המרכז-שמאל. כיצד אפשר להסביר את הממצא הקצת מפתיע הזה? לגידול בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל הייתה מידה מועטה של השפעה (ראו בהמשך), אך ההסבר העיקרי טמון בכך שכפי שראינו בתרשימים 2 ו-3 לעיל, בשנים 2009-2003 הציבור היהודי, בדגש על המגזר המסורתי, נע שמאלה מבחינה אידאולוגית. תזוזה זו צמצמה באופן ניכר את הפער בין הגושים, והשפעת השינויים הדמוגרפיים מיתנה את השפעת התנודות האידאולוגיות בציבור היהודי.

שינויים דמוגרפיים ואלקטוראליים בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל

באופן כללי, שיעור הפריון באוכלוסייה הערבית גבוה מזה של כלל האוכלוסייה היהודית (למשל, בשנת 2008 היה הפריון באוכלוסייה הערבית 3.6, ובאוכלוסייה היהודית – 2.9, ראו כאן). ומשום שהאוכלוסייה הערבית אינה נוטה להצביע למפלגות ימין-חרדים, יש מקום לשער ששיעורי הפריון הגבוהים בה מאזנים במעט את הגידול באוכלוסיית המצביעים לגוש הימין-חרדים בקרב האוכלוסייה היהודית בעשור האחרון. בפועל לא כך  הדבר, וזאת בעיקר בגלל הירידה הניכרת בשיעורי ההצבעה בציבור הערבי בישראל מתחילת שנות ה-2000.[5]

בבחירות 2003 הצביעו 62% מהערבים בישראל, ואילו בבחירות 2009 הצביעו רק 53.6% מהם (לעומת 67.8% ו-65.2% בהתאמה בכלל האוכלוסייה הישראלית).[6] האוכלוסייה הערבית בישראל גדלה מכ-1.27 מיליון בתחילת שנת 2003 לכ-1.5 מיליון בתחילת שנת 2009 (ראו כאן). כמחצית מהאוכלוסייה הערבית הייתה מתחת לגיל 19 בשנים 2003 ו-2009, אך בפועל, פחות מ-50% ממנה היו בעלי זכות הצבעה, משום שחלקם לא גרו בישראל או שאינם רשומים בפנקס הבוחרים. כך, לפי הלמ"ס, בבחירות 2003 היו בישראל רק כ-560 אלף ערבים בעלי זכות הצבעה, ובבחירות 2009 – כ-670 אלף. הנתונים הללו ושיעורי ההצבעה במגזר מצביעים על כך שכ-350 אלף ערבים הצביעו בבחירות 2003 וכ-360 אלף ערבים הצביעו בבחירות 2009. מדובר בהבדל של כעשרת אלפים קולות בלבד, שווה ערך לפחות מחצי מנדט.

לשם הבנת החשיבות של הירידה בשיעור ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, נציין שאם שיעור ההצבעה בקרב הערבים בבחירות 2009 היה 65.2% – כמו שיעור ההצבעה של כלל האוכלוסייה הישראלית בבחירות 2009 – מדובר היה בכשמונים אלף ערבים מצביעים נוספים, דבר שהיה מקזז חלק גדול מהגידול בקרב אוכלוסיית החרדים והדתיים בישראל בשנים 2009-2003. לאור כל זאת אפשר להעריך כי השינויים הדמוגרפיים בקרב האוכלוסייה הבוגרת היהודית בשנים 2009-2003, לצד הירידה באחוזי ההצבעה בקרב הערבים, הגדילו את הפער בין גוש הימין-חרדים ובין גוש המרכז-שמאל בארבעה עד ארבעה וחצי מנדטים בבחירות 2009, ב"ניכוי" שינויים אידאולוגיים שעברו על החברה בישראל.

בחירות 2013

ומה לגבי הבחירות הקרובות בינואר 2013? איזו השפעה אלקטוראלית צפויה להיות לשינוי הדמוגרפי מ-2009 ועד היום? בהנחה שהגידול הדמוגרפי שאירע בשנים 2009-2003 בקרב המגזרים נמשך באופן דומה בארבע השנים האחרונות, הרי שמאז 2009 נוספו לאוכלוסייה הבוגרת בישראל כשישים אלף חרדים וכשמונים אלף דתיים,[7] לצד כשישים וחמישה אלף מסורתיים וכשלושים אלף חילונים.

מתוך ההנחות שצוינו בנוגע לבחירות 2009, ותוך התבססות על אחוזי ההצבעה בבחירות 2009 במגזרים לגושים השונים, הרי שמדובר על כשמונים וחמישה אלף מצביעים שנוספו לגוש הימין-חרדים ביחס לגוש המרכז-שמאל, שווה ערך להגדלה של הפער בין הגושים בשלושה מנדטים בקירוב. ומשום שלפי ההערכות, גם בבחירות הקרובות יהיו אחוזי ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית נמוכים – ההערכות מדברות על שיא שלילי של כל הזמנים של כ-50% – גם בבחירות הקרובות יצמצם הגידול באוכלוסייה הערבית אך במעט את הגידול בקרב האוכלוסייה המצביעה לימין-חרדים.[8]על כן אפשר לשער שאם לא אירע כל שינוי אידאולוגי מ-2009 ועד היום, השינויים הדמוגרפיים הללו יובילו להגדלת הפער בין גוש הימין-חרדים לגוש המרכז-שמאל בשני מנדטים לערך. ממצב של 65-55 לטובת גוש הימין-חרדים, למצב של 66-54 לטובתו.

אם ההערכות בנוגע לאופי ההצבעה של מגזרים השונים בבחירות 2013 יתבררו כנכונות, בהתעלם משינויים אידאולוגיים שעברו על החברה בישראל, שינויים דמוגרפיים בקרב המגזרים באוכלוסייה היהודית, בשילוב עם ירידה ניכרת באחוזי ההצבעה בקרב הערבים, הובילו תוך עשור לגדילה במספר המצביעים לגוש הימין-חרדים ביחס למספר המצביעים לגוש המרכז-שמאל בכ180-170 אלף איש, שווה ערך לכשישה מנדטים.

עתיד מזהיר / קודר

בכל תחזית אוכלוסייה אפשרית, האוכלוסייה החרדית והדתית תגדל בעשורים הקרובים בשיעורים גבוהים בהרבה מאלה של האוכלוסייה החילונית בישראל (ראו, למשל, כאן או כאן).[9] ואם אמנם תימשך המגמה שתוארה כאן, בטווח הנראה לעין אנחנו צפויים לראות את גוש הימין-חרדים ממשיך להתחזק על חשבון גוש המרכז-שמאל.

בעבור המצביעים בגוש הימין-חרדים, ובייחוד בעבור הפוליטיקאים בגוש זה, מדובר בברכה משמים. אם תרצו, "ילדים זה שמחה". בהינתן שהטרנדים הנוכחיים יימשכו, מניעת זליגה של המצביעים הקבועים לגוש המרכז-שמאל תסייע להבטחת שליטת גוש הימין-חרדים במערכת הפוליטית בישראל. זאת, לדוגמה, באמצעות פעולות לשיפור מצבם של מצביעים אלו, כמו סיוע לזוגות צעירים מהמגזר בהשגת דיור, העברת תקציבים לטובת שיפור מוסדות החינוך במגזר, בוודאי לאור החשיבות הרבה שמייחסים חרדים רבים לנושאי החינוך והרווחה (טפה ובאום 2008: 109), או פעולות לחיזוק ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

מנגד, בעבור גוש המרכז-שמאל מדובר בבעיה קשה ביותר. כמו הרפובליקנים בארצות הברית, עליהם להבין שהמדינה משתנה לנגד עיניהם ולחשוב על האופן שבו עליהם להגיב למצב שבו שיעור המצביעים שלהם באוכלוסייה מצטמצם. אם כך, מה גוש זה יכול לעשות אם ברצונו לחזור לשלטון, פרט להבאת יותר ילדים לעולם (דבר שההשפעה שלו על המפה האלקטוראלית בלאו הכי תבוא לידי ביטוי רק בעוד עשרות שנים)? בראש ובראשונה, יש להעלות את שיעורי ההצבעה בקרב הערבים בישראל ולנסות "לחבר" לממסד הישראלי את האוכלוסייה הזאת, ששיעורי ההצבעה הנמוכים בקרבה נובעים גם מחוסר אמון בממסד הפוליטי (למשל, רכס 2008: 228-221).[10] נוסף על כך, על אנשי גוש זה לפנות לקהל הבוחרים במגזרים שאינם נוטים להצביע בעבורם, ולנסות להעביר מצביעים לגוש. ואם אמנם מערכות הבחירות האחרונות מראות על שינוי אידאולוגי בקרב המצביעים המסורתיים, מגזר ענקי זה (יותר ממיליון וחצי בוחרים) יכול להיות המוקד למאמצי המפלגות מגוש המרכז-שמאל להגדיל את כוחן.

יש להבהיר – השפעת התהליכים הדמוגרפיים הללו אינה גזרה משמים. כפי שכתב החוקר פול אברמסון, "עתידה הפוליטי של ישראל תלוי בגורמים רבים אחרים מלבד השינוי הדמוגרפי", והתנודות הרחבות בהצבעה לגושים השונים מבחירות לבחירות במהלך העשורים האחרונים (ראו גם כאן) מעידות על "החשיבות הרבה שיש לגורמים פוליטיים קצרי-טווח" (Abramson 1990: 184). למשל, המצב הגאו-פוליטי והכלכלי של מדינת ישראל יכול להשתנות, והדבר יכול להוביל לשינוי בדפוסי ההצבעה של המגזרים השונים. כך, מלחמה, משבר כלכלי או לחלופין חתימה על הסכם שלום, יכולים להוביל לשינוי באופן ההצבעה במגזרים. כך גם שינויים פנימיים שיתרחשו בתוך המגזרים.[11] גם "מפץ פוליטי" – שינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית – יכול להוביל לשינוי בגודל הגושים, כמו במקרה של "קדימה" בבחירות 2006. וכמובן, מפלגות אשר "מפסידות" משינויים דמוגרפיים המתרחשים במדינה יכולות לשנות את אסטרטגיות הפעולה ואת המצע שלהן, ולהתאימם כך ש"יקרצו" לקהלים חדשים.

למרות כל זאת, אם המגמות הנוכחיות יהיו דומות גם בעתיד, אנחנו צפויים לראות את המשך התחזקותו האטית והבטוחה של גוש הימין-חרדים בישראל. בזמנו אמר יאסר ערפאת שהרחם של האישה הפלסטינית יסייע במאבק הלאומי בישראל. בפרפראזה על דברים אלו, בטווח הנראה לעין, הרחם החרדי והדתי מסייע לניצחונו של גוש הימין-חרדים בישראל.

 עומר יעיר הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה

רשימת מקורות

וינקלר, און. 2008. דמוגרפיה פוליטית במדינות ערב במאה ה-20. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

חליחל, אחמד. 2011. "פריון של נשים יהודיות ומוסלמיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 2009-1979," נייר עבודה מס' 60 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

טפה, סולטן, ורוני באום. 2008. "ש"ס – ליכוד עם כיפה? מחקר השוואתי על תהליכי שינוי במפלגות דתיות ובטורקיה", בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 2006. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 134-95.

רוחאנא, נדים, אמטאנס שחאדה, ואריז' סבאע'-ח'ורי. 2011. "תפניות בפוליטיקה הפלסטינית בישראל: בחירות 2009", בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 2009. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 169-131.

רכס, אלי. 2008. "המיעוט הערבי בישראל והבחירות לכנסת ה-17 – תחילת עידן חדש?" בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 2006. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 232-201.

שמיר, מיכל, ואשר אריאן. 2004. "מבוא", בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 2003. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 23-7.

Abramson, Paul. R. 1990. "Demographic Change and Partisan Support," in Asher Arian and Michal Shamir (eds.) The Elections in Israel 1988. Boulder, Co.: Westview Press, pp. 173-188.

Howe, Neil, and Richard Jacksom. 2008. "Battle of the (Youth) Bulge," The National Interest 99 (July-August): 33-40.

INES: Israel National Election Studies. elections data.

Shamir, Michal and Asher Arian. 1999. "Collective Identity and Electoral Competition in Israel," American Political Science Review 93(2): 265-277.


[1] מצוטט אצל Howe and Jackson 2008: 39.

[2] המספרים בתרשים 3 מציינים את אחוז הנסקרים מכל מגזר שהעידו על כוונה להצביע למפלגות ימין-חרדים שעברו את אחוז החסימה, מתוך סך הנסקרים במגזר זה שהעידו על כוונה להצביע למפלגות שעברו את אחוז החסימה.

[3] אף ששיעור הקולות הפסולים והקולות שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות 2009 מתוך כלל המצביעים עמד על כ-4.3% (ראו כאן)

[4] נתון זה, הידוע בשם "המדד למנדט" (כמו גם בשמות "המודד למנדט" ו"המחיר למנדט"), נמדד באמצעות חלוקת מספר הקולות הכשרים אשר ניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה ב-120 (ראו כאן).

[5] להרחבה בנושא, ראו רכס 2008: 228-221; רוחאנא, שחאדה וסבאע'-ח'ורי 2011 (ול"גרסה מקוצרת", ראו מאמרה של קרין תמר שפרמן)

[6] ראו רוחאנא ואח' 2011: 143,  וראו גם כאן.

[7] בפועל, המספר הזה ככל הנראה גדול יותר כי הגידול באוכלוסיה החרדית והדתית הבוגרת בישראל הוא אקספוננציאלי, בניגוד לגידול באוכלוסיה החילונית.

[8] אם אחוז ההצבעה במגזר הערבי יהיה אמנם 50%, הרי שאם אחוז האוכלוסייה הערבית הזכאי להצביע יהיה 46% (בהתבסס על הפרסום העדכני של הלמ"ס בנוגע למספר הישראלים בעלי זכות הצבעה הגרים בארץ ועל נתוני הלמ"ס בנוגע לגודל האוכלוסייה הערבית בישראל בראשית 2013), מספר המצביעים בפועל יגדל מכ-360 אלף ב-2009 לכ-383 אלף ב-2013 – גידול של כ-23 אלף מצביעים (קרוב למנדט). יש לציין שאם שיעור ההצבעה בקרב הערבים יישאר על 53.6%, יגדל מספר המצביעים הערבים לכ-410 אלף – גידול של כ-50 אלף קולות ביחס לבחירות 2009 (כמנדט וחצי). ואילו הוא היה עומד בבחירות הקרובות על 65.2%, מדובר היה על כ-500 אלף מצביעים ערבים – גידול של כ-140 אלף מבחירות 2009 (כארבעה וחצי-חמישה מנדטים).

[9] וראוי לציין כי גם אם במהלך השנים הקרובות ירד שיעור הפריון בקרב הנשים החרדיות והדתיות לשיעור דומה לזה של הנשים החילוניות – תהליך שאם יתרחש סביר שיארך עשרות שנים – הרי שבשנים שלאחר מכן נמשיך לראות גידול ניכר בגודל האוכלוסיות הללו בשל תופעה המכונה "מומנטום דמוגרפי" (ראו אצל וינקלר 2008: 84-88).

[10] בהקשר הזה יש לציין כי רק מיעוט מבין הערבים שבחרו להצביע במערכות הבחירות האחרונות הצביעו למפלגות לא ערביות ("ציוניות"), כ-30%-20%. בבחירות 2009 עמד הנתון על כ-18%, המספר הנמוך ביותר אי פעם (רוחאנא ואח' 2011: 145-144).

[11] למשל, יש הטוענים (מקווים?) שכניסה של המגזר החרדי לשוק העבודה תוביל להשתלבותם בחברה הישראלית, מה שייתכן שיוביל לשינוי העדפות מדיניות וכלכליות בקרב החרדים, אשר לבסוף יתורגם להצבעה נרחבת יותר למפלגות מרכז-שמאל.

מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. פינגבק: גיליון בחירות מיוחד של פוליטון « פוליטאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: