לא ארץ לסוציולוגים

שמה של סדרת הסרטים, "השיטה", מעיד על כלליות ועל מבניות. אולם צפייה במסרים אלו מוכיחה כי אלדד יניב ושותפיו דוחים למעשה הסברים שיטתיים למציאות הפוליטית בישראל, ובוחרים להדגיש כמעט רק דמויות אינדיבידואליות שפועלות בה.

מאת: אלעד אור

אחת השאלות המרתקות ביותר העומדות לפתחה של מערכת בחירות 2013 נוגעת לאופן שבו תיתרגם מחאת קיץ 2011 בזירה הפוליטית. יש לסוגיה זו השלכות רחבות היקף הקשורות לנושאים שבמוקד הדיון הפוליטי בישראל, לשינוי או לשימור קווי מדיניות מרכזיים, לצורות ולהיקפים של המעורבות האזרחית בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה, לבמות שבהן מתקיים "הדיון הפוליטי" ולפרסונות שיאיישו את שורות המפלגות. בפסקאות הקרובות אתייחס לאחת מהיזמות שנוגעות למהלך הקישור שבין המחאה לבחירות: פעילותה של מפלגת "ארץ חדשה" בראשות אלדד יניב. המוטיבציה שלי לעסוק דווקא במפלגה זו היא כפולה: ראשית, המצע שלה מתכתב ישירות עם "הקיץ" ועם השאיפה להחיות ולמקסם את "החלומות" שהובעו בו לכדי מעשה פוליטי אפקטיבי; שנית, נראה כי פעילותה האלקטרונית של התנועה מגיעה לקהלים רחבים למדי; הסרטונים שלה זוכים לצפיות תדירות ביוטיוב (50,000 עד 150,000 נכון לתחילת ינואר), פעילויותיה זוכות לשיתופי פייסבוק מרובים, ומתהווה איזשהו "באז" סביבה.[1]

לטענתי, יש בעייתיות ערכית ניכרת באופן שבו יניב מציע לקשור בין מחאת הקיץ ובין הצבעת החורף המתקרבת. לב הביקורת שאציג נשען על נקודת המבט הסוציולוגית כפי שאני מבין אותה, ועל הדרכים שבהן זרמים עיקריים בסוציולוגיה ממשיגים, מתארים, מנתחים ומבקרים את החברה. לדעתי, סרטוני "השיטה", זירת הפעולה הדומיננטית ביותר של המפלגה, אינם מעוניינים לפסוע בדרכים אלו. במקומן, הם מקדמים מנגנון הסבר פוליטי חלופי שנשען על פרסונליזציה קיצונית ביותר של תיאור ההתרחשות החברתית. אני אראה כיצד מה שמכונה אצלם "חשיפת השיטה" הוא למעשה דחייה של צורות הסבר שיטתיות ומבניות של בעיות החברה ומופעיהן, והעדפה של הסברים אישיים וקונספירטיביים גרידא לאותן בעיות. בהמשך אראה כיצד קידום מנגנון הסבר זה מייצר עמימות ערכית בעייתית, ובעצם מרחיק מאוד את פעילויות המפלגה מהמסרים של מחאת 2011.

במובן רחב וכללי למדי, מנגנון ההסבר שאליו קוראת הדיסציפלינה הסוציולוגית מעמיד במרכזו מוסדות חברתיים, תרבויות, קבוצות אינטרס, מעמדות, דתות, קבוצות אתניות, לאומים, מדינות, מגדרים או קולקטיבים אחרים, אידאולוגיות, מאבקי כוחות, השפעות היסטוריות ומנגנוני פעולה ממוסדים. מובן זה אינו מייחד את הסוציולוגיה, ואפשר כמובן לראות ביטוי רחב היקף שלו בדיסציפלינות אחרות. אנתרופולוגיה, מדעי המדינה, כלכלה, גאוגרפיה, מדיניות ציבורית, תרבות, ספרות, בלשנות ומדעי הסביבה יהיו רק חלק קטן מהן. כך, השיטה החברתית מנותחת ומובנת בכל האוסף העצום והמגוון הזה של עמדות דרך פריזמה כללית, בין-סובייקטיבית וממוסדת.

מכאן, אך טבעי שהמשקפיים הסוציולוגיים יגויסו להבנת הנושאים שבהם עסקה המחאה, אופניה, משתתפיה, סיכויי הצלחתה, חסמיה והכוחות שהתנגדו לה (על קצה המזלג, ראו את פקפוק 29, ובמיוחד את מאמרו של ארז מגור, וכן רעיונות שכתבו החוקרים יהודה שנהב, מיכל פרנקל ויפתח גולדמן, ואת הבלוג של גיל מועלם דורון).

לכאורה, סרטוני "ארץ חדשה" משתתפים גם הם במאמץ ההסברה לאבחן את אופני פעולתה של "המערכת השלטונית בישראל", במהלך הרעיוני לבקרה ובאסטרטגיה הפוליטית לזעזע ולשפר אותה. שהרי שמה של סדרת הסרטים, "השיטה", מעיד על כלליות ועל מבניות. ואולם, צפייה במסרים אלו מוכיחה שוב ושוב כי לא כך הדבר. אלדד יניב ושותפיו דוחים למעשה הסברים שיטתיים למציאות הפוליטית בישראל, ובוחרים להדגיש כמעט רק דמויות אינדיבידואליות שפועלות בה. במעשה זה הם מקצינים את הכיוון הפרסונאלי בדיון על עתידה של ישראל, ומסיטים אותו לכיוון של שיח פתולוגי על מיני מופרעויות נפשיות ששוכנות אצל פרטים שונים שמחזיקים כרגע בעמדות כוח. אין באמירתם טיעון בנוגע למנגנוני כוח או לאידאולוגיות בעייתיות, ובוודאי שאין במהלך שלהם עיסוק ב"שיטה" במשמעותה הסוציולוגית.

אמצעי עיקרי שדרכו מועבר המסר שהממד האישיותי הוא שצריך לעמוד בלב הביקורת והמחאה הפוליטית בישראל הוא הבניית דמותו של אלדד יניב עצמו. הוא מוצג כאחד מאותם "בעלי כישרון" שהצליחו להתברג לעמדת כוח עצומה בפוליטיקת ההון-שלטון הישראלית (צפו כיצד נפתחת השיחה בינו ובין גיא רולניק, עורך "דה מרקר"), אשר עבר התפכחות אישית שהפכה אותו לנביא תוכחה נגד אותה מערכת פוליטית. הסרטונים של "ארץ חדשה" מאורגנים כסדרה של שאלות ותשובות בין מראיינים מתחלפים (בעיקר הבימאי רני בלייר) ובין יניב, המאדירות את ידענותו ואת אומץ לבו. המידע על מחדליו, שחיתותו וחולניותו של השלטון בישראל מגיע לצופים ולצופות באופן בלעדי מהניסיון האישי של יניב – סמל הרשע שהפך לנביא המהפכה. לשיטת המפלגה, נוכחותו באותם חדרים אפלוליים ובסמוך לאותם טלפונים סודיים היא הדרך הציבורית הבלעדית להבין תופעות כמו החבאת כסף בגרביו של ראש הממשלה נתניהו, פריצותו המינית של שר החוץ אביגדור ליברמן או הימורים כפייתיים של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. הביקורות על הפרסונליזציה של השיח הפוליטי אינן חדשות, וכמובן, "ארץ חדשה" איננה המפלגה היחידה שמנהלת קמפיין אישיותי שבמרכזו תקווה ל"מנהיגים טובים יותר". אבל נראה לי שיש כאן בכל זאת משהו מיוחד. נדמה שלפי המפלגה הזאת, "הכול הוא אנשים", ואך ורק אנשים. אין מוסדות או רעיונות או תהליכים מורכבים מאחורי בעיות החברה, אלא רק מנהיגים חולים ומעוותים. ומכאן שאין מרפא לבעיות אלו אלא בדמותם של אנשים אחרים שינהגו בצורה אחרת.

יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שיח פרסונאלי מוקצן בסרטוני "השיטה"

דוגמה בולטת לאותו שיח פרסונאלי מוקצן היא צמד סרטוני "הג'וקר" (מספר 3 ו-4 בסדרה), שעוסקים בדמותו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. בשנים האחרונות מתקיים בישראל ויכוח ציבורי ופוליטי עז בנוגע לארגון "ההסתדרות החדשה". בין מבקריה החריפים והפעילים של "ההסתדרות" נמצא ארגון העובדים "כוח לעובדים". אחת הטענות החריפות שמעלים כותבי "כוח לעובדים" עוסקת במנגנונים הבלתי דמוקרטיים של "ההסתדרות" ובאי-מעורבותם הממשית של העובדים בקבלת ההחלטות בה. מנגד, "ההסתדרות" טוענת כי האפקטיביות שלה היא דווקא במרכזיות ובהשפעה פוליטית, וכי כוח לעובדים נמצא בין אלה שדווקא מחלישים את העבודה המאורגנת בישראל, ולא בין אלה שמחזקים אותה. דוגמה להתנגשות הגופים היא המאבק המשפטי והעקרוני על ייצוג העובדים והעובדות של רכבת ישראל.

זהו דיון קריטי ובעל חשיבות היסטורית בנוגע לעיצוב אופיו של שוק העבודה הישראלי, לקביעת הדגשים בו ולארגון מוסדותיו והסדריו החוזיים. והנה, כאשר "ארץ חדשה" מגיעה לטפל בעבודה המאורגנת בישראל, נמחק כל זכר לסוגיות העקרוניות שעומדות על הפרק. מה נותר? אנשים בלבד. אלדד יניב, בשתי שיחות מצולמות עם השחקן מנשה נוי, חושף את ידיעותיו האישיות בקשר לכוחו הפוליטי העצום של עופר עיני ולבעיית ההימורים שממנה הוא סובל. כבר בפתיחה יניב מסביר מדוע הוא התנגד לשיתוף פעולה של מחאת קיץ 2011 עם "ההסתדרות" ומצהיר: "לעופר עיני יש מחלה". ההיסט הרעיוני הזה הוא לב העניין.[2] אפשר ללמוד ממנו על השקפת העולם של המצולם ועל האופן שבו הוא מבין ומסביר את המציאות החברתית כתוצר של גחמות אישיותיות גרידא, של הפרעות פסיכיאטריות ושל קונספירציות הנרקמות במחשכים. קשה לי לחשוב על הסבר פחות סוציולוגי מזה.

אפשר לראות עוד כי הסרטונים ממעטים לדון בחלופה הפוליטית והרעיונית שהמפלגה מציגה (שמתוארת בהרחבה בפרק "החלומות" שבמצעה), ומדגישים את חשיפת "הפוליטיקאים החולניים". למשל, בסרטון 5, "מרטין ישלם", מובעת התחלחלות מהאופן שבו מרטין שלאף ואביגדור ליברמן "מבלים יחד עם נשים" במועדוני וינה, אך אין כל הסבר ערכי לבעייתיות שבבילויים אלו. האם יניב לוקח עמדה פמיניסטית רדיקלית ומבקר את קניית המין של שר החוץ מהיצאניות האוסטריות? האם הוא תופס עמדה שמרנית וזועם על חילול ערכי המשפחה של ליברמן כאדם נשוי? האם בזבוז כספי הציבור מרתיח את דמו? האם זוהי הזנחת ענייני החוץ האחרים של ישראל? אילו ערכים, בעצם, עומדים כאן לדיון?

עורך דה מרקר, גיא רולניק, בראיון ארוך שהוקדש לאלדד יניב באתר

כפי שאני מבין זאת, בעמימות ערכית זו גלום הסיכון הגדול שבהסבר החברתי האנטי-מבני שמקדמים סרטוני "ארץ חדשה". מסריהם ניתנים להגמשה, להתקה ולמניפולציה מבעד לסיסמה הממסכת של "התנגדות לשיטה". כדוגמה לכך אפשר לראות כיצד אלדד יניב מתחיל להיות בזמן האחרון מנוכס לטובת מה שאפשר לכנות "האגף הדה מרקרי" בפרשנות לרוח מחאת קיץ 2011, וכן, כיצד גיא רולניק, עורך העיתון, מקדיש לו ריאיון ארוך ומקיף. האגף האידאולוגי של "דה מרקר" תואר זה מכבר באמצעות ביקורת חריפה, בעיקר באתר "העוקץ", על ידי הכותבים יוסי לוס, מתן קמינר, איציק ספורטא ואילן גפני. הם הראו כיצד עיתון הכלכלה של "הארץ", "דה מרקר", טוען כי הבעיות המבניות בכלכלה הישראלית אינן ניאו-ליברליזם, חופש יתר לשוק או עידוד הפרטה, אלא דווקא שחיתות, מגבלות על החופש הכלכלי והיעדר תחרותיות. לפי אותם מבקרים, המבינים כי שדה הכלכלה הישראלי הוא רעיוני ולא רק אישי, הפתרונות שמוצעים מעל דפי העיתון רק יחריפו את מצוקותיה הכלכליות והחברתיות של ישראל ויעצימו את האי-שוויון בה. ייתכן שגם אלה האוחזים באידאולוגיה הפוכה יוכלו לנכס את המסרים של סרטוני "השיטה" לטובתם, מפני שיוצריהם אינם מציעים אידאולוגיה, אלא דמוניזציה.

אולם, כפי שראינו, לסרטוני "ארץ חדשה" אין עניין באידאולוגיות או בדיונים עקרוניים ומהותיים על אופי המשק הישראלי. הם מעוניינים אך ורק לחשוף את "האנשים הרעים" במערומיהם. אין במהלך זה פסול עקרוני, וייתכן שהוא יתרום להטבת השקיפות ולטוהר המידות של הפוליטיקה הישראלית. אך עם זאת, יש להיזהר מאוד מהכללה גורפת שלפיה זוהי הדרך המובהקת שבה המחאה העצומה של קיץ 2011 מתבטאת במערכת הבחירות העכשווית. הצעתי היא להקדיש תשומת לב רבה יותר לבחינת קשרי המחאה וההצבעה, ולהשתמש בכך בכלים סוציולוגיים, פוליטיים ומבניים. כדי להבין את הבעיות שהציבה בפנינו מחאת 2011 וכדי להציע להן פתרונות, עלינו לנתח מוסדות, מערכות כלכליות, הסדרי כוח ואידאולוגיות, ולא להסתפק בחשיבה פרסונאלית.

 אלעד אור הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כותב תזה בהנחיית פרופ' גד יאיר בנושא ערכים חינוכיים בספרי לימוד בישראל.


[1] תפוצת הפעילות הנרחבת של המפלגה הניעה כותבים שונים לבקר את הקמפיין וההצהרות שלה. ראו למשל כאן וכאן.

[2] גם כשיניב מספר על "חיסולו" של הפעיל החברתי ג'קי אדרי על ידי חברת כי"ל, הוא לא מזכיר כלל את היותו עובד קבלן שיצא נגד צורת העסקתו במסגרת הפרטת החברה כפי שתועד בסרט "זהב לבן עבודה שחורה". הוא מזכיר רק את ההתנהלות דמוית המאפיה שאפיין את אותו "חיסול".

מודעות פרסומת

  1. פינגבק: גיליון בחירות מיוחד של פוליטון « פוליטאה

  2. פינגבק: חוכמת ההמונים ובורות פוליטית | פוליטיקה זעירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: