מפלגת המרכז מתה, תחי מפלגת המרכז?

מאת: אור טוטנאור

קדימהבכנסת שמסיימת בימים אלו את כהונתה היו שלושים ושלושה נציגים של מפלגות אשר זיהו עצמן כמפלגות מרכז – "קדימה" ו"העצמאות". ככל הנראה לא יזכו שתי המפלגות הללו לייצוג בכנסת הבאה. לעומתן, לפחות שתי מפלגות מרכז חדשות צפויות להיבחר לכנסת ה-19, "התנועה" ו"יש עתיד", וגם הן צפויות לקבל יחדיו מספר מושבים דו-ספרתי.

מצב זה אינו חדש או חריג בישראל. ל"קדימה" ו"העצמאות" קדמו מפלגות רבות שנחשבות מפלגות מרכז. ביניהן אפשר להזכיר (בסדר כרונולוגי הפוך) את "מפלגת הגמלאים" ("גיל"), "שינוי", "מפלגת המרכז", "הדרך השלישית" ו"ד"ש", ויש כאלה המכניסים תחת אותה קורת גג גם את "רפ"י" ואפילו את הליברלים והציונים הכלליים. לאורך השנים צצו מפלגות מרכז רבות, צברו כוח במידה זו או אחרת ונעלמו כלא היו. רובן לא יירשמו בדפי ההיסטוריה. אם כך, עולות שתי שאלות מנוגדות ומשלימות – מדוע נוצרות ונבחרות בארץ מפלגות מרכז חדשות פעם אחר פעם, ומדוע הן נעלמות פעם אחר פעם?

במאמר זה אשתדל להציג כמה תשובות לשאלות הללו, אף על פי שאיני חוקר מפלגות מרכז ולא ביצעתי מחקר מעמיק בנושא. על כן, מאמר זה הוא בחלקו סקירת ספרות, בחלקו טור חצי-אקדמי ובחלקו הצעה למחקר עתידי. אך לפני שנגיע לשאלות ותשובות, אני סבור שצריך לעשות סדר במושג "מפלגת מרכז".

בלי להיכנס עמוק מדי לדיונים תאורטיים, קל לראות שלא כל המפלגות שהוזכרו לעיל דומות זו לזו. חלק מהמפלגות הציעו עמדה על הציר הפוליטי המרכזי בישראל – הציר המדיני-ביטחוני – אשר נמצאה בתווך בין שתי המפלגות הגדולות מימין ומשמאל. אחרות, כמו "מפלגת הגמלאים" ו"שינוי", לא החזיקו בעמדה מדינית-ביטחונית בולטת וברורה והעדיפו להבליט נושאים אחרים. מפלגות אחרות קיוו למשוך בוחרים באמצעות קיבוץ "כוכבים", מנהיגים בעלי ניסיון פוליטי או צבאי.

לכן אני מציע לחלק את מושג העל "מפלגת מרכז" לכמה סוגים של מפלגות. כמיטב המסורת בחקר המפלגות, מדובר באבות-טיפוס פשטניים, ואילו במציאות מפלגות יכולות לשלב אלמנטים מכמה סוגים, לקיים אותם רק באופן חלקי וכו'.

הסוג הראשון הוא המפלגה האידאולוגית. מפלגה זו מציעה עמדה מפורשת בנושא הפוליטי המרכזי (בישראל, כאמור, זהו הציר המדיני-ביטחוני. במדינות אחרות זהו לרוב הציר הכלכלי) אשר נמצאת בתווך בין שתי המפלגות הגדולות. כאן חשוב לציין את ההבחנה התאורטית שעשה חזן (Hazan, 1997) בין מפלגת מרכז למפלגת אמצע. מפלגת מרכז מחזיקה בעמדות שנמצאות במרכז הציר, במרחק שווה בין שני קצותיו התאורטיים. מפלגת אמצע, לעומת זאת, נמצאת בתווך שבין שני הקטבים העיקריים במערכת פוליטית נתונה. ההבחנה הזאת חשובה כי לפיה מפלגת מרכז אידאולוגית לא חייבת להיות באמצע המערכת הפוליטית, ומפלגת אמצע לא חייבת להיות במרכז האידאולוגי. כך למשל, מפא"י הייתה מפלגת מרכז, לפחות בציר המדיני-ביטחוני, אבל לא הייתה מפלגת אמצע כי לא הייתה מפלגה גדולה משמאל לה. לכן האמירה של יחימוביץ' כי ייחוס המושג "שמאל" למפלגת "העבודה" הוא עוול היסטורי היא אולי מצחיקה, אבל יש בה מידה מסוימת של אמת. לעומת זאת, "קדימה" היא מפלגת אמצע, אבל לפחות בציר הכלכלי-חברתי היא מחזיקה בעמדות ימניות, וגם בציר המדיני-ביטחוני לא ברור אם היא מחזיקה בעמדות מרכזיות או שמאליות. בכל אופן, מכיוון שאנו מתעניינים כאן במפלגות שנמצאות בין שני הקטבים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית, ומכיוון שלא ברור (לי לפחות) מהו המרכז התאורטי בציר המדיני-ביטחוני, לדעתי מדויק יותר להתייחס למפלגות המרכז האידאולוגיות כמפלגות אמצע.

מפלגת שינוי (2003), קדימה (2009) והגמלאים (2006)

הסוג הבא הוא מפלגת הנישה המרכזית. גם למפלגות נישה יש כמה הגדרות בספרות, אך המועדפת עליי היא של וגנר (Wagner, 2012), אשר מפשט את הגדרתה של מגיד (Meguid, 2005). לפי הגדרתו של וגנר, מפלגות נישה הן מפלגות אשר מבליטות מבחר מצומצם של נושאים שאינם קשורים לציר הפוליטי המרכזי. מפלגות נישה נחשבות לרוב בעולם קיצוניות בתוך המערכת הפוליטית שבה הן פועלות. באירופה, למשל, מרבית המפלגות הללו הן שמאליות (הירוקים) או ימניות קיצוניות (לאומנים). כדי להבחין את המפלגות שמעניינות אותנו בארץ ממפלגות נישה המוכרות באירופה, כמו גם ממפלגות נישה סקטוריאליות ימניות כגון המפלגות החרדיות, אקרא לסוג זה "מפלגות נישה מרכזיות". דוגמאות למפלגות נישה מרכזיות הן למשל "גיל" ("הגמלאים") ו"שינוי" (שבשנות השמונים הבליטה את נושא שינוי שיטת המשטר, ובשנות האלפיים את יחסי הדת והמדינה).

תת-סוג של מפלגות הנישה הוא מה שאקרא לו "המפלגה הניהולית" (ובלעז – המנג'ריאלית). מפלגה זו מקדמת סדר יום שנוגע לאופן ניהול המדינה. כאשר מדובר במועמדים חדשים, דבריהם עשויים לכלול התייחסויות לפוליטיקה אחרת, חדשה או נקייה, והבטחות "לעשות דברים אחרת". אם אלה פוליטיקאים ותיקים (ראו גם הסוג הבא, מפלגות קאדר), הם עשויים להבטיח לנהל את המדינה "טוב יותר" או להיות "המבוגר האחראי". הקורא הערני יבין בוודאי שתחת תת-סוג זה אני מכניס בין השאר את "יש עתיד" מחד גיסא ואת סיעת "העצמאות" מאידך גיסא, אך גם "קדימה" הייתה כזאת במידה מסוימת.

הסוג האחרון של מפלגות מרכז הוא למעשה סוג מפלגה עתיק, ואולי אף הראשון בסדר ההתפתחות של המפלגות הדמוקרטיות. אלה הן מפלגות הקאדר (Katz and Mair, 1995). מפלגות אלו נוצרות כאשר חברי פרלמנט נפגשים בפרלמנט ומחליטים להקים מפלגה. במציאות העכשווית הם יכולים להיות חברי כנסת מסיעות שונות או כאלה שמחליטים להתפצל מסיעה אחת. אלה יכולים להיות כמה חברי כנסת שווים במעמדם, או כאלה המצטרפים תחת הנהגתו של פוליטיקאי אחד בולט ומוערך במיוחד. אפשר, לדעתי, לצרף לאותה תמונה גם התכנסות של מנהיגים מתחומים ציבוריים אחרים – בעיקר מהצבא – לשם יצירת מפלגה חדשה.

חברי סיעת מפלגת המרכז (1999)

למעשה, מפלגת הקאדר כפי שאני רואה אותה איננה באמת מפלגה. מעבר לסיעה בכנסת, אין למפלגת הקאדר מוסדות חיצוניים ופעילים אמתיים, או שמוסדותיה הם חלשים וקיימים בעיקר על הנייר, ופעיליה תומכים אישית באחד מהמנהיגים. בכל אופן, כל ארגון המפלגה (אם הוא קיים) מכוון לחלוטין לבחירתה ולבחירתה מחדש של ההנהגה. חלק מהמפלגות האלה קמו מחלקי מפלגה ישנה שהפריעו לחברי הכנסת להיבחר מחדש או להנהיג כראות עיניהם. דוגמה מצוינת היא "קדימה", שבמסגרתה נפטרו חברי הכנסת המובילים מ"הליכוד" מהמוסדות, מהפעילים ומחברי הכנסת האידאולוגיים (או הקיצוניים) יותר שהפריעו לשרון "להתמרכז" ולבצע את ההתנתקות, ואליהם חברו כמה מנהיגים ממפלגת "העבודה" שמאסו בקו השמאלי יותר של ההנהגה החדשה. עוד דוגמאות טובות הן סיעת "העצמאות", שלמעשה מעולם לא הצליחה להפוך למפלגה ממש, ו"התנועה", שבראשה עומדת פוליטיקאית שמצהירה בגאון כי מפלגה היא רק כלי לכניסה לכנסת.

 אחרי שעשינו סדר במפלגות המרכז למיניהן, אפשר לפנות לדיון בשאלות שמטרידות אותנו. הסיבה להצלחתן של מפלגות האמצע, מפלגות הנישה ומפלגות הקאדר היא פשוטה להסבר, לדעתי. ראשית, בארץ קל יחסית להקים מפלגה חדשה, וקל יחסית להיבחר לכנסת עם מפלגה חדשה. חוקי המפלגות ושיטת הבחירות המאופיינת ביחסיות גבוהה מאוד מקלים על כניסה של מפלגות חדשות. תהליכים חברתיים מתמשכים, כמו חוסר שביעות הרצון הגובר בהדרגה של הציבור מהפוליטיקה המיוצגת על ידי המפלגות הוותיקות (ראו לדוגמה את מדדי הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה), השסעים החברתיים והיעדר הפתרון המוסכם לנושא המדיני-ביטחוני בארבעים השנים האחרונות, מעלים את הביקוש למפלגות חדשות המציעות פתרונות חדשים, נושאים חדשים או הנהגה חדשה. כמובן, יש גם ציבור המחזיק בעמדות מרכז, או בעמדות שנמצאות באמצע בין עמדות המפלגות הגדולות, והוא עשוי להעדיף מפלגת אמצע.

מצד הפוליטיקאים יש תמריץ להקמת מפלגות מרכז חדשות, בניסיון לשבור את מאזן הכוחות בין גוש הימין לגוש השמאל, או בניסיון לנצל שוויון בין הגושים ולהפוך ל"לשון מאזניים" בעלת כוח מיקוח קואליציוני נכבד. גם בקרב חוקרי מדע המדינה יש השערה כי מפלגות מרכז משמשות "תחנת ביניים" למצביעים בדרך למעבר בין גושים. לפי השערה זו, בוחרים אינם רוצים "לקפוץ" מגוש אחד לשני, ומעדיפים "לחנות" באמצע בהצבעה למפלגת מרכז, ובהמשך לעבור גוש (Hazan, 1997). לכן מפלגות מרכז (ובעיקר מפלגות האמצע) עשויות לשמש "שובר שוויון" או "משנה משחק" בתחרות הבין-גושית. בפועל, לא ברור עד כמה הצליחו מפלגות המרכז לעשות זאת בישראל. מבט על יחסי הכוחות בין הגושים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל מראה כי הפעם היחידה שבה הצליחה מפלגת מרכז (לא סקטוריאלית, בניגוד ל"ש"ס" ול"ישראל בעלייה") לתפוס את עמדת הציר, "לשון המאזניים", הייתה בבחירות 2006, כש"קדימה" עלתה לשלטון.

מדוע מפלגות מרכז אינן מצליחות להאריך ימים? הדבר תלוי כנראה במידה רבה בסוג המפלגה, ולכן אדון בסוגי המפלגות לפי הסדר. מפלגות אמצע סובלות מנחיתות מובנית בתחרות האלקטוראלית מול המפלגות הגדולות. לא רק שכמפלגות חדשות הן עשויות לסבול מנחיתות במשאבים ובנראות (visibility) תקשורתית ומהיעדר בסיס בוחרים קבוע, אלא שהן צריכות להתמודד בשתי חזיתות בו זמנית – מול המפלגה הגדולה מימין ומול המפלגה הגדולה משמאל. אם המפלגות הגדולות מרגישות בטוחות יחסית במצבן מול הקיצוניים יותר בגוש שלהן, האסטרטגיה שלהן בתחרות מול מפלגת מרכז חדשה יכולה להיות פשוטה – "להתמרכז" בעצמן. לדוגמה, רועי צור מאוניברסיטת תל אביב מראה שגודלן של מפלגות המרכז תלוי במרחק שבין שתי המפלגות הגדולות – ככל שהן מתרחקות זו מזו, יותר מנדטים הולכים למפלגות המרכז (צור, 2012). אותו היגיון עובד בכיוון ההפוך – ככל שהמפלגות הגדולות מתקרבות למרכז, הן "חונקות" את מפלגות המרכז.

דבר דומה עשוי לקרות למפלגות נישה מרכזיות. מגיד מתארת במאמרה שלוש אסטרטגיות תגובה של המפלגות הגדולות כלפי מפלגות נישה. אפשרות אחת היא התעלמות ממפלגת הנישה ומהנושא שהיא מדגישה. התעלמות זו משדרת לבוחרים שהנושא אינו חשוב. בוחרים שישתכנעו בכך, מן הסתם לא יצביעו למפלגה המדגישה נושא זה. אסטרטגיה אחרת, והיא שפוגעת הכי הרבה במפלגות הנישה, היא הכלה – אימוץ הדגש של מפלגת הנישה על הנושא החדש ונקיטת עמדה קרובה לעמדת מפלגת הנישה. בכך המפלגה הגדולה מבטלת את הייחודיות של מפלגת הנישה ו"לוקחת בעלות" על הנושא. לפי האסטרטגיה השלישית, מפלגה גדולה נוקטת עמדה המנוגדת לעמדת מפלגת הנישה, אך כך היא דווקא מחזקת אותה מכיוון שהיא מעלה את הנושא החדש לסדר היום ומציבה את מפלגת הנישה כאלטרנטיבה.

מפלגות נישה מרכזיות עלולות להיפגע אף יותר מהתחרות עם המפלגות הגדולות, בהשוואה למפלגות נישה קיצוניות. זאת כיוון שמפלגה גדולה המבקשת לנקוט הכלה של עמדות מפלגת נישה קיצונית מסתכנת באיבוד בוחרים מתונים. סכנה כזאת איננה קיימת אם המפלגה הגדולה מנסה להכיל עמדות של מפלגת נישה מרכזית. למעשה, זוהי אסטרטגיה שכמעט אין בה סיכון. מנגד, מפלגת הנישה המרכזית נמצאת בסיכון תמידי פן הנושא שעליו היא שמה דגש ירד מסדר היום ויאבד מחשיבותו. ייתכן מאוד שזה מה שקרה ל"שינוי", ואולי גם למפלגת "הדרך השלישית", שהייתה מעין מפלגת נישה או מפלגת אמצע שהתנגדה לוויתור על רמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. משירד ה"סיכון" לוויתור, ירד גם המסך על המפלגה.

מפלגות מנג'ריאליות סובלות מאותם קשיים וסיכונים של מפלגות הנישה המרכזיות, אך לכך נוספים קשיים בלתי נמנעים. אם מפלגה כזאת לא מצליחה להקים ממשלה או להצטרף אליה, יהיה לה קשה מאוד להסביר לבוחרים מה הייתה עושה אחרת ולהדגים זאת בעבודה פרלמנטרית ממושכת (ראו מקרה "קדימה" בכנסת האחרונה). אם מפלגה כזאת מצטרפת לקואליציה, הסיכון גדול גם כן, כיוון שכגודל הציפיות עשוי להיות גודל האכזבה, כאשר היא ובוחריה יגלו שאין "פוליטיקה אחרת", או שפוליטיקה כזאת איננה מביאה הישגים.

בפני מפלגות הקאדר עומדת הסכנה הגדולה ביותר, שמאיימת עליהן עוד מלידתן. ראשית, כאשר פורשים ממפלגות אחרות מקימים מפלגה, אין להתפלא כאשר הם ממשיכים במנהגם ומפצלים גם את המפלגה החדשה או חוזרים למפלגות הקודמות שלהם (כמו במקרה "קדימה", "התנועה" וחלק ממפלגת המרכז). שנית, למפלגה בלי מוסדות ופעילים אין שלד להתבסס עליו במקרה של נפילה זמנית או של סכסוכים בהנהגה – לכן "הליכוד" ו"העבודה" הצליחו לשרוד מקרים של שפל נוראי, בניגוד ל"שינוי" ו"קדימה". הסכנה גדולה במיוחד כאשר מדובר במפלגת קאדר ניהולית. מפלגה כזאת, המורכבת מפוליטיקאים ותיקים וממנהיגים מוכרים ומסתמכת על המוניטין ועל הניסיון של אלה כמקור המשיכה האלקטוראלי שלה, חייבת לשם הצלחתה להיות בקואליציה. היא חייבת להיות בשלטון כדי לשמור על המוניטין הניהולי של ראשיה. זהו סוד הנפילה של "קדימה" בכנסת האחרונה, לדעתי. נוסף על כך, אני סבור שאפשר להבין את ההתפלגות של סיעת "העצמאות" ממפלגת "העבודה" כשיאו של מאבק בין פוליטיקאים שיתרונם (המדומה) מסתכם במוניטין הביצועי (המדומה) שלהם ובין שאר המפלגה, על עקרונותיה ועל פעיליה.

אסיים בשאלה אם טוב או רע שמפלגות המרכז עולות ויורדות מהבמה במליאת הכנסת במהירות. מפלגות מרכז הן תופעה ברוכה במידה שבה הן מצליחות להעלות לסדר היום נושאים חדשים שהמערכת הפוליטית התעלמה מהם, או פתרונות חדשים לסוגיות ישנות. בכך הן יכולות להצליח במטרתן, גם אם הן עצמן לא יחיו כדי לראות זאת. דוגמה לכך היא עלייתם של נושאים כמו איכות סביבה וחוקי הגירה לסדר היום באירופה, אף על פי שחלק ממפלגות הנישה שקידמו נושאים אלו אינן קיימות עוד. מפלגות מרכז גם יכולות להוות מפלט למצביעים שבהיעדרן לא היו מצביעים כלל. בהתחשב בכך שבהשתתפות בבחירות יש ממד של הרגל – מי שהצביע בעבר צפוי להצביע בעתיד יותר ממי שלא – יש בהצבעה זו תועלת בלי קשר לזהות המפלגה.

עם זאת, הצבעה למפלגות מרכז עשויה להיות מסוכנת גם מבחינת הבוחר. כיוון שמפלגות אלו הן שותפות נוחות (ולפעמים נלהבות) לכל קואליציה, אדם הרואה עצמו שייך לגוש אחד ומצביע למפלגת מרכז עשוי למצוא עצמו תורם להקמת ממשלה של הגוש הנגדי. מפלגות נישה המבטיחות לקדם נושא מסוים (נניח, חופש דת או שינוי שיטת המשטר), עשויות בפועל לקדם או לתרום לקידום נושאים חשובים אחרים, אשר עמדותיה בהם לא היו ידועים או ברורים לבוחר (כמו רפורמות כלכליות או הסדר מדיני). מפלגות נישה או מפלגות ניהוליות עשויות ללכת לאיבוד באופוזיציה ("קדימה") או יותר גרוע, בקואליציה ("הגמלאים"). מפלגות קאדר עשויות להתחיל את הכהונה במקום אחד ועם עמדה אחת, ובהמשך להפוך את עורן לחלוטין, להתפזר לכל עבר (מפלגת המרכז) או להיעלם ("העצמאות").

עוד חשוב לזכור שהתחזקות המרכז עשויה להוביל דווקא לקיטוב גדול יותר במערכת הפוליטית. זאת כיוון שהמפלגות מימין ומשמאל למרכז עשויות, נוכח מפלגת מרכז מצליחה, לזוז לעבר הקצוות הפוליטיים כדי להתחרות עמה. קיטוב זה, המלווה בהקצנה של מסרים ושל עמדות משני הצדדים, עשוי להוביל להתחזקות של מפלגות קיצוניות ובכך להקשות על יציבות הממשלות והמשטר. חזן, שבחן את מדינות מערב אירופה, טוען כי שם הדמוקרטיה איננה מאוימת במצב כזה, כיוון שמרכז חזק, אף שהוא יוצר את הנטייה להקצנה, מאזן בסופו של דבר את הכוחות הקיצוניים. עם זאת, באופן אישי אינני בטוח שכדאי לבדוק אם טענה זו נכונה גם בנוגע לישראל.

 אור טוטנאור הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה

 

ביבליוגרפיה

Downs, Anthony, 1957. An Economic Theory of Democracy. New York: Harper Collins.

Hazan, Reuven Y., 1997. Center Parties: Polarization and Competition in European Parliamentary Democracies. London: Pinter.

Katz, Richard S. and Peter Mair, 1995. "Changing Models of Party Organization and Party Democracy: The Emergence of the Cartel Party", Party Politics 1(1):5-28.

Meguid, Bonnie M., 2005. "Competition Between Unequals: The Role of Mainstream Party Strategy in Niche Party Success", American Political Science Review 99(3):347-359.

Wagner, Markus, 2012. "Defining and Measuring Niche Parties", Party Politics 18(6):845-864.

צור, רועי, 2012. מפלגות המרכז בישראל: הסבר מרחבי לשינויים אלקטורליים של מפלגות המרכז בישראל. נייר שהוגש לכנס פרחי המחקר השמיני במדע המדינה, יחסים בין-לאומיים ומדיניות ציבורית לזכר יצחק רבין, ז"ל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: