שיחה על השיח הכלכלי בבחירות

הקדמה מאת: איתי ארצי

השיח הכלכלי בישראל נוטה לעסוק, כמעט באופן בלעדי, בשאלת מידת המעורבות של המדינה בכלכלה ובמתח שבין תפיסות פטרנליסטיות ובין כאלה שמצדדות ב"לסה פר". באופן גס, התפיסה המקובלת במחלקות לכלכלה המכשירות כלכלנים למגוון תפקידים בשירות הציבורי או הפרטי קרובה יותר להנחות הניאו-ליברליזם, המבקש לצמצם את מעורבות המדינה בכלכלה במידה כזאת או אחרת. לעומת זאת, כלכלנים פוליטיים, סוציולוגים וחוקרים מדיסציפלינות אחרות נוטים לאמץ תפיסות סוציאל-דמוקרטיות המבכרות את הרחבת פעולות התכנון והביצוע של המדינה, והתנגדות אידאולוגית למהלכי הפרטה. זוהי מחלוקת רעיונית חשובה בעלת השלכות יישומיות לחיים של אזרחי ישראל, אך שני הצדדים בוויכוח, נבקש להראות כאן, משתמשים באותו ז'רגון של ידע מדעי-כלכלני מופשט שזוכה להכרה רבה בעולם האקדמי והלא אקדמי. במובנים רבים, הכלכלה היא אם מדעי החברה. אך ראוי לדון בכלכלות: דיסציפלינת הכלכלה, שהמונח העברי שלה מקפל בתוכו הנחה כי יש אחת בלבד, היא למעשה שילוב בין מדע, מקצוע ואידאולוגיה. אם מדובר במדע, הוא אמור להיות בעל יכולת להסביר את המציאות הכלכלית; אם מדובר במקצוע, הוא אמור לאפשר לכלכלנים לתכנן את הפעילות הכלכלית בצורה כזאת או אחרת; אם מדובר באידאולוגיה, יש לראות בה מניפסט אוטופי טוטלי.

כדי לטשטש את כוחם הרב, כלכלנים בעידננו נוטים לטשטש את עירוב תפקידיהם, ולהניח (תוך שכנוע של הלא-כלכלנים) כי הידע שלהם הוא גם מדעי וגם מקצועי, כלומר, מנתח את המציאות ובה בעת גוזר מניתוחים אלו תסריטי פעולה יישומיים. מחקרים רבים הראו כי תאוריות כלכליות רבות יוצרות את המציאות שהם מתיימרים לתאר, ולא מנתחים אותה. אם נקבל הנחה זו, נפער בפנינו עולם שלם להבנה אחרת של מערך הכוחות בין המדינה לכלכלה, מפני שהצמד הופך למשולש הכולל גם את המדע (כלכלה). הדיאלוג שלפנינו מסמן לנו כמה נקודות ראשוניות לחשיבה אחרת לחלוטין על הפעילות הכלכלית, חשיבה הפוערת פער בין ה-economy שאותה אנו שואפים לנתח, ובין ה-economics שבעזרתה מקובל לנתח את הפעילות הכלכלית. במילים אחרות, מתאפשרת לנו כאן הפקעה, ולו חלקית, של חשיבה על ה"כלכלי" מהמחלקות לכלכלה ולמדע המדינה, לטובת דיון של כלל מדעי החברה ומדעי הרוח בניתוח ובהסבר הפעילות הכלכלית ובתכנונה.

הביקורת של ביקורת הכלכלה

שיחה בין דותן לשם ועוז גורה

דותן: תוך כדי קריאה ביקורתית של "התכנית לכלכלה הוגנת I שלי יחימוביץ'" שביצעתי, שתוצאותיה התפרסמו ב"הארץ" וב"העוקץ", התגלעו ביני לבינך כמה מחלוקות סביב שאלת מסגור הקריאה ורמת הרזולוציה שאליה יש לרדת; או: עד כמה יש לרדת לחקר הגיונם של הסעיפים התקציביים המאכלסים את דפי התכנית בלי להיכנע להגיונם ולהפוך למשתפי פעולה.

עוז: הביקורת הבסיסית שיש לי על התכנית, שלה הסכמת, היא שהמסגור הראשוני של התכנית ניכר באימוץ הלא ביקורתי של הרציונאליות הממשלתית של התקציב. כל הדמויות המאכלסות את הכלכלה ואת החברה בישראל מופיעות בתכנית (או שלא) בדמות סעיפים תקציביים. בשיחה בינינו הסכמנו שאפשר להבין את המסגור הזה, באופן גס וראשוני, באמצעות השימוש בתאוריות הפרפורמטיביות של הסוציולג של הכלכלנות מישל קאלון. מפלגת "העבודה" בראשות שלי יחימוביץ' performs, shapes and formats כלכלה הוגנת כתקציב. זהו העולם הכלכלי שהם שותפים בתחזוקו ואמונים עליו.

דותן: נדמה היה לי שאתה הבעת ספק, בלי שהצלחתי לרדת לעומק דעתך, בכך שניתן לקרוא את המספרים (ביקורת החישובים) מנקודת המבט של היועץ הכלכלי, החשב, הכלכלן האקדמי, הכלכלן הווגנריסטי, הכלכלן הפכ"מי, הון-לירי, אם למנות כמה דמויות שהגיונם (והיעדרו) מכתיב את דמותה של הכלכלה ההוגנת המופיעה בטבלת הסיכום בעמודים 65-64 בלי להיכלא מבחירה במה שיובל יונאי תיאר (בעקבות ובר) ככלוב הברזל שבו נתונים הכלכלנים האקדמיים מאז שנות החמישים של המאה הקודמת.

עוז: אכן כך. הביקורת שהעלית ב"הארץ" על המספרים המופיעים בתכנית מעלה אצלי מספר תהיות. במבט מהיר נדמה כי אלו טענות שיכולות לעלות כנגד התכנית הזאת מ"ימין", בין שיהיה זה ימין כלכלני-ממסדי בדמות משרד האוצר או שליחיו ובין שיהיה זה ימין כלכלני-פופוליסטי בדמות הליברלים החדשים שישמחו לחתום על הטענות הללו. על פניו אין דבר רע כשלעצמו בטיעונים שקבוצות אלו מסוגלות לאמץ, אך בכל זאת הדבר מעלה אצלי אי-נוחות, וראוי להעמידה לדיון.

דותן: אנסה לחדד את המחלוקת. נדמה לי שהסכמת עם הטיעון האפיסטמי (סליחה על ההפרדה המלאכותית) של קריאת ההגיונות הכלכלניים השונים המכתיבים את אופיו של התקציב, כמו למשל אימוץ וריאנט שמאלי של הקונצנזוס סביב תכנית ויסקונסין בדבר מעורבות הממשלה ב"שוק העבודה", או את החשבונאות של אנרון בהגדרת משרד הביטחון כפעילות חוץ-תקציבית. אם הבנתי נכון, אתה התנגדת לביקורת של מקצועיות מחברי הדוח כתקציבנים על פי ההגיונות הכלכליים המנחים את ההתנהלות התקציבית, ולפרסום תוצאות הביקורת. נדמה לי שההתנגדות שלך לסוג קריאה כזה נובעת מכך שאתה חושש שתהיה בכך כניעה לשיח התקציבאי.

עוז: זאת הנקודה השנייה, והיותר מהותית מבחינתי. להבנתי, הניסיון שאתה הצעת, קרי לחצות את הנקודה שבה עצרנו את הקריאה הביקורתית שערכנו במסי העניים שהושתו על ידי ממשלת נתניהו ולבקר את "טיב" התקציבאות של כלכלני או תקציבאי "העבודה", הוא אפשרות לכניעה לשיח התקציבאי. אנסה להסביר.

אם אני מבין נכון, אז בעת הזאת, לדבר כלכלה בפוליטי זה לדבר תקציבאות. זאת ההגמוניה הניאו-ליברלית שהאוצר, בין היתר, הצליח למסד. האוצר מדבר תקציבאית, מגלם את הכלכלה כתקציב ושולח, בשל השפעתו כי רבה, את כל המושפעים מן התקציב, החל ממשרדי ממשלה ועד האזרחית ברחוב, לעשות פרפורמנס של הכלכלה כתקציב. המשמעות היא שהדיבור על הכלכלה יכול להופיע אך ורק כדיבור תקציבאי או לחלופין כדיבור שגוי או "לא נכון". אלה אפשרויותיו להופיע כדיבור במרחב הפוליטי. ההשתלחות של מירב ארלוזורוב על "חוסר הרצינות" של חסרי הידע הכלכלי מדגימה את הכוח ההגמוני של השיח התקציבאי ואת יכולתו לאיין כל אפשרות לשיח כלכלי אחר.

לכן, התקפת "התכנית לכלכלה הוגנת I שלי יחימוביץ'" על בסיס החובבנות של מחברי הדוח בהנעתם את השיח התקציבאי מיישרת למעשה קו עם כך שהז'רגון לדיבור על הכלכלה בפוליטי הוא השפה התקציבאית. אין כל ספק שזה אכן מה שהתכנית מנסה לעשות. התכנית מנסה לדבר תקציבאית וכך לדבר כלכלה "נכונה". כמו כן ברור שאין כאן ניסיון לאתגר את אופן הדיבור על הכלכלה (למשל כמו שסיריזה עשו ביוון עם התכנית הכלכלית שלהם, שגם עושה תקציבאות אבל לא רק). ובכל זאת, אני תהיתי מדוע לתקוף אותם על שימוש חובבני בהגמוניה, אם המטרה היא החלשת ההגמוניה.

דותן: אני לא מסכים לכך שהדיבור על הכלכלה מוגבל כיום לדיבור תקציבאי (הוא לכל היותר מוגבל למעורבות המדינה בכלכלה), או לכך שיש "תקציב" אחד, אבל נשים את זה בסוגריים ונתמקד בביקורת החישובים: אני לא מנסה להפקיע את המונופול של האוצר על הדיבור התקציבי על ידי אימוצו. אני מדבר באיזו שפה שאני מוצא לנכון (מבין אלה שאני דובר) בהתאם לקונטקסט.

עוז: למה אתה מוצא לנכון לדבר תקציבאית כשמדובר בתכנית כלכלית? האם זה בגלל שכותבי התכנית מדברים תקציבאית בעצמם?

דותן: מאחר שאני קורא תקציב שנכתב על ידי אנשים שמדברים בעגות שונות של דיבור תקציבאי. היכולת שלי להצביע על כך שהם מאמצים היגיון ניאו-ליברלי (דבר שתקציב ממש לא מחייב) ומתנכרים לעניים תלויה בכך שאקרא את התקציב בשפתו. בנוסף, אני לא מדבר רק תקציבאית; אם היינו מנתחים שיר, אז סביר להניח שהייתי נעזר בשפה אחרת. אבל כמו שיחימוביץ' אמרה על התכנית: "זו לא שירה, זו פרוזה".

עוז: אני מבין שאתה רואה בהנעת השיח התקציבאי על ידינו מהלך שמפקיע את המונופול של האוצר או של כלכלנים לדבר כלכלה, אבל אני רואה בכך השלמה עם כך שלדבר כלכלה זה לדבר תקציב, וזאת במקום לשים על השולחן דיבור אלטרנטיבי על כלכלה ולהילחם על כך שאכן מדובר בדיבור על כלכלה. זה היה לי תמוה כי זה נשמע לי כסוג של פטיש של הדיאלקט.

דותן: כשאני מבצע הכשרה לחישוביות אני לא בהכרח מפקיע את החישוביות מידי האוצר. קבלת הטענה שחישוביות היא שפה של האוצר מקבלת באופן בלתי ביקורתי (קונה על עיוור) את האידאולוגיה הרואה במחושבות נכס שניתן לתבוע עליו בעלות. לי נראה שהפטישיזציה של התקציב מצויה בהתעקשות לראות בשיח התקציבאי שיח טמא.

עוז: לא בהכרח. התפיסה שאני מציג נוקטת במשנה זהירות. בעוד היא מסכימה שבאופן עקרוני לא ניתן לתבוע בעלות על השיח החישובי, היא ערה לכך שבפועל זה מה שהאוצר הצליח לייצר. זה מהלך אפקטיבי מבחינתו. תחילה זה אפשר לו להוציא את הדיון מחוץ לכותלי האוצר אל הכנסת בטענה כי באוצר זה "מקצועי" ושם "מבינים" תקציב, קרי כלכלה. בשלב הבא, האוצר הצליח לקדם איסור על דיבור כלכלה בכנסת (בדמות חוקים פרטיים) בלי לדבר תקציבאות (לספק תיקון תקציבי). וכעת, אם אנחנו מניעים את השיח התקציבאי כלפי "התכנית לכלכלה הוגנת I שלי יחימוביץ'", אנחנו תורמים לאשרור התפיסה שלפיה גם מחוץ לכנסת אין לדבר כלכלה ללא הצדקה תקציבית ראויה. אני חושב שהנעת השיח היא קבלה באופן בלתי ביקורתי את השימוש של האוצר בשפה והאפקט של זה בתוך המישור הפוליטי.

דותן: לדעתי אתה לא נותן מספיק את הדעת לכך שכותבי התכנית הציגו "תקציב סגור" עד רמת שני מספרים אחרי הנקודה. ראה למשל את הריאיון עם ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, שעסוק בלהרגיע את ההון ששום דבר ממה שכתוב בתכנית לא יצא אל הפועל אם הוא יגרור גרעון מעל לשלושה אחוזים. יתרה מכך, הוא גם מרגיע את ההון שאין שום כוונה לגבות מהם את הסכומים המופיעים בתכנית.

עוז: אני לא בטוח שאני מבין מדוע זה משנה שהתקציב סגור, חוץ מזה שהם אלו שמיישרים קו עם הדרישה ל"תקציב סגור" שהונחה על ידי האוצר כאחת הדרישות לדיבור דיאלקט נכון של תקציבאות. מבחינתי, עצם הדרישה לדבר תקציב היא בעייתית, וראוי שאפשר יהיה לדבר כלכלה גם בסוגות אחרות. מהבחינה הזאת, ה-reclaiming שאני מחפש הוא של מרחב הדיבור על הכלכלה בפוליטי, ולא של השפה ההגמונית שכיום מופיעה כאפיק יחיד להשמיע קול על הכלכלה בפוליטי. אני מרגיש שההתמקדות בסגירות של התקציב וכדומה היא הפעלה של השפה התקציבאית (גם אם אני מכיר בניואנסים שונים מהדגש הניאו-ליברלי של האוצר), ובזה לחטוא למטרה שלשמה התכנסנו – היא פתיחת המרחב הפוליטי ומתן אפשרות לאזרחיות להשמיע את קולן, להישמע  ולפעול במישורים שממוסגרים בפניהן. אחד המישורים הללו, ואולי החשוב ביותר, הוא המישור הכלכלי.

דותן: חשוב לי לציין בהערת אגב שאני לא מסכים להצגתך את הכלכלה כמישור של דיבור פוליטי.

אני רוצה להעלות עוד נקודה חשובה הנוגעת להימנעות מביקורת התקציב "מבפנים": אנחנו יודעים שהיא מאשררת את המונופול של האוצר על המחושבות התקציבית, ונוטים לשכוח שבאותה העת היא מאשררת את המונופול של המחלקות לספרות השוואתית על הדיבור הביקורתי; שני הצדדים נהנים מחלוקת העבודה הזאת, בעוד המחשבה הביקורתית סובלת מן ה"או-או" הזה.

עוז: לגבי ה"או-או", כאמור, כפי שאני מבין, אין טעם לעשות reclaiming לשפה עצמה, אלא למרחב, על ידי החלשת השפה הדומיננטית. זה קשור לקריאת התכנית באמצעות קאלון ולכן אני חושב שאם כבר הולכים לכיוון של תאוריית ANT, אז נלך עד הסוף ונבין את הטכנולוגיה, במקרה הזה – השפה התקציבאית על נוסחאותיה וקובצי האקסל שלה – כמשהו שאמנם מייצר ייצוג מחדש של הכלכלה (כפי שציינת), אך לא רק. נדמה לי שאתה מתעלם מכך שבאותה העת הוא גם מייצר מחדש את הסוכנים המפעילים את השפה התקציבאית, במקרה הזה – אתה ואני. כך, למשל, כשכתבנו על מסי העניים והבנו מה המשמעות של להסתכל עליהם דרך הפריזמה של האקסל, החלטנו לזנוח את המבט הזה לטובת מבט ישיר. אני חושב שאפשר לטעון כי עדיף שלא להניע את השפה התקציבאית, וכי עדיף להפעיל כלים אחרים המקדמים תרבות ותמונת כלכלה אחרת, ויחד עם זאת לא לסגת חזרה אל המחלקות לספרות.

דותן: אני נוטה להסכים. במקרה של סדרת המאמרים על מסי העניים הסכמתי אתך שצריך לעצור – כנגד הנטיות שלי להתפתות לקסם של השיח התקציבאי. במקרה שלפנינו, תחושת הבטן שלי אומרת לי שאנחנו במקום אחר.

הטאבו המוטל על הדיבור התקציבאי בעייתי מעוד פן: הוא גורם להתעלמות מן השפה הביקורתית לקריאה בתקציבים שפותחה בתוך השיחים הכלכלניים, שפה המאפשרת קריאה ביקורתית לא פחות בתקציב מזו שפותחה במחלקות לספרות השוואתית.

עוז: זה בדיוק אפיק הפעולה שאני מתכוון אליו, אבל אתה לא משתמש בו. התקיפה התקציבית שלך אינה על בסיס תפיסות תקציביות אלטרנטיביות – למשל בדמות כלכלה שאינה מבוססת על צמיחה, ובכך גם תקיפת ההישענות של התכנית שלהם על הגדלת העוגה, או לחלופין על בסיס תפיסה תקציבית שאינה פועלת על בסיס שנתי או מחזורי או על בסיס כל אתגור אחר של המסגור שהתקציבאות ה"אוצרית" מדברת. אתה מחליף את הדיאלקט התקציבי מדיאלקט ניאו-ליברלי אחד לאחר, אבל הפריימינג הוא עדיין תקציבי, ולדעתי זה מספיק חשוב, במובן הבעייתי.

אני מסכים אתך לגמרי שאין כל מניעה לתקוף את המספרים. השאלה מבחינתי, ונדמה לי שגם אתה טרוד בכך, היא אם אנחנו תוקפים את המספרים באופן שמאפשר עוד צורות דיבור או באופן שמשמר צורות דיבור קיימות על הכלכלה.

דותן: נראה לי שזו שאלה ששנינו מתחבטים בה. במובן זה הלכנו סחור סחור פעם נוספת. מצד שני התקדמנו לא מעט.

לפני סיום, חשוב לי לציין עוד סיבה מדוע היה לי חשוב לחשוף את ה"בלוף" של התכנית. היא מאשררת את הבלוף של נתניהו ש"הכול בסדר". היא מחזקת את התפיסה שבמסגרת הסדר הקיים די בהטלת פתק לקלפי כדי לשנות את המציאות. זה אותו הבלוף שמנחה את הקואופטציה של המחאה החברתית של הקיץ אל תוך מפלגת "העבודה". אני מסכים אתך שגם אם התכנית לא הייתה בלוף על פי הגיונה היא, עדיין היה צריך להצטרף לקריאה העממית להחלפת השלטון. אבל רצה הגורל וזה בלוף. ומוטב לקרוא אותו.

דותן לשם הוא היסטוריון של שיטות מחשבה ומלומד אורח במכון לספרות השוואתית וחברה באוניברסיטת קולומביה.

עוז גורה הוא תלמיד לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א העוסק בסוציולוגיה כלכלית.

איתי ארצי הוא תלמיד לתואר שני במחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

מודעות פרסומת

  1. יוסף זעירא

    יקירי, כנראה שלעולם לא אבין כתיבה פוסט-מודרנית. אבל כנראה שזה עניין של גיל ושל העובדה שאני כלכלן. ובכל זאת חסר לי בשיחה זו שניהלתם ההיבט ההיסטורי. מעורבות ממשלה בכלכלה אינה מקדמת דנא. ב-1913 הממשלה הייתה פחות מ-8% מן התוצר ברוב הארצות המפותחות ובסוף המאה העשרים הגיעו ל-45% מהתוצר. כלומר אנו מדברים על תופעה חדשה יחסית. זה מסביר את הניסיון של 20-30 השנים האחרונות לגלגל את הגלגל מעט אחורה (שלא להזכיר את הפאשיזם של שנות השלושים שהיה נסיון דומה קודם לצמצם את מעורבות הממשלה עם הדמוקרטיה שתרמה לה לא מעט). זה גם מסביר את זה שעדיין יש לגבש את הנוהלים והדפוסים של מעורבות עמוקה של הממשלה, כדי לא לגרום לה להתמוטט, למשל על ידי גרעון וחוב גדולים מדי. גם אלו בעייתיים לא בשל ז'רגון כלכלני זה או אחר אלא בשל נסיון היסטורי טראומטי מארועים רבים במהלך המאה העשרים. לכן אם מפלגת העבודה רוצה להגדיל הוצאות ציבוריות שנשחקו בשנים האחרונות ולממן זאת על ידי מסים ישירים שהורדו בשנים האחרונות, מה רע בכך? הסגנון התקציבי מפריע לכם? הרבה יותר מפריע לי נסיון העבר של מפלגת העבודה שבעשרים השנים האחרונות נקטה תמיד במדיניות הפוכה כשהייתה בשלטון. מה יבטיח שזה לא יקרה שוב? אז אנא התמקדו בעיקר ובחשוב ולא בסגנון.

    בידידות, יוסי זעירא.

  2. פינגבק: תקציב המדינה כפרוזה צרופה | העוקץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: