איך כמעט יזמנו עימות בחירות באוניברסיטה

מאת: רז שיינרמן

העימות שלא היההכול התחיל בשיחה פוליטית בבלוגוספירה על השאלה מדוע אין עימותים בישראל. צפינו בעימותי הבחירות בארצות הברית והתקנאנו ששם מקיימים משחק פוליטי-דמוקרטי לתפארת, ואילו אנחנו נאלצים להסתפק, במקרה הטוב, בתגובות יחצנים להתבטאויות פוליטיקאים. רבים האשימו את התקשורת הישראלית בהיעדר העימותים. בהקשר זה חשבתי שרק גוף עצמאי, שאינו שייך לאחת מתחנות השידור הקיימות, יוכל אולי לאחד את הכוחות ולהביא את הפוליטיקאים שלנו לעימות. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר הציעה באחד הדיונים שאחת האוניברסיטאות בארץ תיזום עימות, ובתגובה החלטתי להרים את הכפפה ולנסות לעניין את האוניברסיטה העברית ביזמה כזאת. שבוע לפני פיזור הכנסת פניתי אל פרופ' תמיר שפר, ראש התכנית לתקשורת פוליטית וסגן דיקנית הפקולטה למדעי החברה, וביחד התחלנו לגלגל את היזמה במסדרונות האוניברסיטה. פרופ' שפר עניין את הדיקנית, את הרקטור ואפילו את נשיא האוניברסיטה – כולם הביעו התלהבות מהיזמה, ואני עבדתי במקביל על תכנית הפעולה ועל גיוס סטודנטים מתנדבים. הכנסת התפזרה, ואנחנו התכוננו להכריז על כנס ייסוד להעלאת רעיונות לקידום היזמה. המטרה העליונה שלנו הייתה לענות, קודם כול לעצמנו, על השאלה, כיצד ניזום עימות באוניברסיטה שיהיה בעל סיכויים ממשיים להתרחש. עבדנו במרץ והיינו נלהבים מאוד. ואז, פחות משבוע לאחר פיזור הכנסת וקביעת המועד לבחירות, הופיעה לפתע ידיעה באינטרנט: "המרכז להעצמת האזרח ועמותת שיג ושיח מזמינים את המועמדים לראשות הממשלה לעימות באוניברסיטת תל אביב. אף על פי שמדובר היה ביזמה לא מבושלת, ההכרזה שלהם הוציאה לחלוטין את הרוח ממפרשי היזמה שלנו. לא יכולנו לפעול בשתי יזמות עימות מקבילות, כאילו מתחרות. הדבר היה מוביל לעימות בין האוניברסיטאות במקום בין הפוליטיקאים. ההכרזה שלהם הקדימה אותנו כנראה בימים בודדים, אך מספיקים בשביל שאנחנו נוותר.

בלי ללכלך יותר מדי על "המתחרים", אומר רק שעל היזמה שלהם לא חשבו עד הסוף טרם הפרסום. היוזמים מתל אביב הזמינו את בנימין נתניהו, יאיר לפיד, שלי יחימוביץ, שאול מופז ואביגדור ליברמן לעימות, והדבר היחיד שהם קבעו מראש היה התאריך (1 בינואר) והמקום (אולם בר שירה באוניברסיטת תל אביב). את הכללים ואת הסיכומים בחרו יוזמי העימות בתל אביב להשאיר לנציגי הסיעות. לכן אין זה מפתיע שתוך דקות מפרסום הידיעה באינטרנט ועם פרסום תגובותיהן של הסיעות השונות ליזמה כבר היה ברור שסיכומים כאלה לא יהיו. היום, חודשיים אחרי, אף אחד כבר לא זוכר את היזמה ההיא. המועמדים שהוזמנו לעימות כבר אינם רלוונטיים: נתניהו וליברמן התאחדו, שאול מופז התאדה, יאיר לפיד נלחם על המקום השלישי במרכז, וציפי לבני התפרצה לזירה. בינתיים העימותים באמריקה הספיקו להישכח, ונדמה שבפעם הראשונה, במערכת הבחירות של 2013 לא רק שלא נראה את המועמדים בעימות, אלא גם לא נראה את ראש הממשלה בכינוס פומבי או במסיבת עיתונאים. ובכלל, בשביל מה לנהל קמפיין כשהציבור מוכן להצביע לך ברוב גדול ובטוח גם בלי להתאמץ?

כמה מילים על עימותי בחירות

עימותי בחירות הם מוסד משותף לתקשורת ולפוליטיקה, שנפוץ מאוד בכל העולם המקיים בחירות. בשנת 2012 בלבד נערכו עימותי בחירות בסלובקיה, בהולנד, בפינלנד ובסרביה בעלות השיטה היחסית, במקסיקו, בצרפת ובקוריאה הנשיאותיות, ואפילו ברוסיה ובמצרים. בארצות הברית, חלוצת העימותים הטלוויזיוניים, יש נציבות עצמאית לעימותים, שמארגנת, מייעצת ומפיקה את כל העימותים הנשיאותיים בשלושים השנים האחרונות. העימות הנשיאותי הראשון (מתוך שלושה) בקמפיין 2012, שהתקיים בדנוור בתחילת חודש אוקטובר, שבר שיאי צפייה: יותר משבעים מיליון אמריקאים צפו בעימות. העימותים הנשיאותיים האמריקאיים זכו להתעניינות רבה בעולם כולו, ובכלל זה בישראל, והם סוקרו בכל כלי התקשורת העולמיים וברשתות החברתיות.

עימות פרס-נתניהו 1996, הפעם האחרונה שנערך עימות בחירות רשמי בישראל

בישראל נערכו שישה עימותים בשש מערכות בחירות מאז בחירות 1977. העימות האחרון על ראשות הממשלה נערך יומיים לפני בחירות 1996 בין שמעון פרס ובנימין נתניהו, ונודעה לו חשיבות רבה בשינוי עמדת הבוחרים ובתוצאות הסופיות של הבחירות. אהוד ברק היה הראשון שהפסיק את מסורת העימותים ב-1999. ברק, שהוביל בסקרים על פני ראש הממשלה המכהן דאז (והיום) בנימין נתניהו, סירב להגיע לעימות. בתכנית טלוויזיה בערוץ 2, "משעל חם", אירח ניסים משעל עימות בלתי פורמאלי שאליו הגיעו בנימין נתניהו ואיציק מרדכי, ראש מפלגת המרכז. עימות-לא-עימות זה נחשב לכישלון מהדהד מבחינת כל המעורבים בו, והיחיד שהרוויח מקיומו היה המועמד שלא הגיע אליו – אהוד ברק. בבחירות 2001 כבר לא הגיע איש להתעמת, והמסורת נפסקה סופית.

יתרונות העימות

אכן עימות הוא אתגר מסוכן למועמד מוביל בבחירות. גם מועמד שנראה בלתי מנוצח יכול להצטייר כשווה בין שווים בעימות איכותי ולהפסיד קולות. בעקבות ההפסד המוחץ של אובמה בעימות הראשון מול מיט רומני, צומצם הפער המשמעותי שהיה בסקרים לטובת אובמה לכמעט אפס. בעבור בנימין נתניהו, שנהנה מתפיסתו כמועמד יחיד לראשות הממשלה, השתתפות בעימות היא סיכון מיותר לכאורה. אבל אין זה אומר שאי אפשר למצוא יתרונות בעימות ובמסורת העימותים גם בעבור מועמדים מובילים.

ראשית, יש ההיבט הנורמטיבי. נכון ציבורית לקיים דיון ענייני ומהותי על נושאי היום השונים בין המועמדים לראשות הממשלה. בדמוקרטיה, גם מועמד מוביל צריך לשאוף לחדד את מסריו פומבית וישירות מול המועמדים שעומדים מולו. הסיבה הנורמטיבית לא תשכנע כמובן שום יועץ אסטרטגי, אך היא לא בלתי רלוונטית לפוליטיקאי ערכי שחשובות לו עמדותיו מחד גיסא, והדמוקרטיה מאידך גיסא.

שנית, יש חשיבות למסורת גם כאשר אין זה בטוח שהיא משרתת אותך ספציפית במערכת הבחירות הזאת. מועמד שמוביל עכשיו ייתכן שיהיה בעמדת נחיתות בבחירות הבאות. גם במערכת בחירות אחת ייתכנו שינויים בלתי צפויים שיערערו את מעמדו של מועמד מסוים. הצלחה בעימות יכולה לקבע את עמדתם של מצביעים מתלבטים ולהקטין את התנודתיות הסופית של מערכת הבחירות. דבר כזה עשוי להיות חשוב גם למועמד מוביל.

לבסוף, ואולי גם אסטרטגים פוליטיים יסכימו עם נקודה זו, בשיטה יחסית כמו זו הנהוגה בישראל, התחרות על קולות הבוחרים אינה משחק סכום אפס – מועמד בבחירות אינו זוכה בהם או מפסיד. גודל הניצחון בהשוואה להישגי המפלגות האחרות יכול להיות מכריע בהתמודדות של ראש הממשלה עם הכנסת בכלל ועם הקואליציה בפרט אחרי הבחירות. עימות בין מועמדים מרכזיים בבחירות יכול לחזק את המפלגות הגדולות ולהדגיש את חשיבות ההצבעה של הבוחרים למפלגה שבראשה עומד המועמד שלהם לראשות הממשלה. למעשה, שני מועמדים שיגיעו לעימות בישראל יכולים יחד לנצח בעימות. אם כל אחד ידרבן את פעיליו, ישפר את יכולת גיוס המשוכנעים וישכנע עוד אנשים להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות, שתי המפלגות יכולות לצאת נשכרות מאוד.

בשבועות האחרונים שלפני הבחירות יש ירידה אטית אך מתמדת בכל הסקרים בכוחן של שתי המפלגות הגדולות – "הליכוד ביתנו" ו"העבודה", ועלייה בכוחן של מפלגות הקצה משני צדיהן. עימות בין "הליכוד ביתנו" ובין "העבודה" על ראשות הממשלה היה יכול לשרת את שתי המפלגות הללו ולעודד אנשים משני המחנות להצביע למפלגה הגדולה שמייצגת את הגוש.

ההצעה שעמדה על הפרק

ההצעה הייתה שהאוניברסיטה תיזום, תקבע כללים, תזמין ותפיק בפועל את העימות, ורק בשלב האחרון כל כלי התקשורת יוזמנו לסקר אותו. הזמנה עצמאית מגוף מכובד מאוד, לאחר הצגת כללים ברורים שינוסחו במקצועיות, לעימות מול קהל סטודנטים הייתה יכולה להקנות לכל המיזם ממד אובייקטיבי, רציני וכזה שקשה לסרב לו. גם אם בכל זאת רצה מישהו לסרב לעימות כזה, היה עליו לכל הפחות להצדיק את סירובו להזמנה הפומבית.

בארצות הברית רוב העימותים מתקיימים באופן מסורתי באוניברסיטאות מארחות. הנציבות העצמאית לעימותים היא אמנם מארגנת העימות, ולא האוניברסיטה, אבל האוניברסיטאות הן הגופים המארחים והנותנים את הנופך המכובד לאירוע. יש דוגמאות מהעולם למקרים שבהם האקדמיה היא גם המארחת, גם המזמינה וגם המפיקה של העימותים: בספרד ב–2011 למשל, נערך עימות בין שני המועמדים המובילים שיזמה The Spanish Academy of Television Arts & Sciences, שנשיאה, Manuel Campo Vidal, הנחה את האירוע; בדרום קוריאה נערכו ב-2002 שלושה עימותים באירוח אוניברסיטת קוריאה ובהנחיית מרצה למדע המדינה מהאוניברסיטה.

מקרה מבחן: הולנד

עימות בחירות בטלויזיה הממלכתית של הולנד, קיץ 2012

מעניין להסתכל על הדוגמה של הולנד בהקשר לעניינינו. הולנד היא אחת המדינות הבודדות בעולם הנוקטת שיטת בחירות דומה לשיטה בישראל. בשנת 2012 נכנסו אחת עשרה מפלגות לפרלמנט ההולנדי המונה מאה וחמישים נציגים, שיותר ממחציתן, שש במספר, קיבלו יותר משנים עשר מנדטים (המקבילים לעשרה מנדטים אצלנו). אם כן בהולנד יש מערכת מפלגתית מפוצלת מאוד ובעלת שיעור ייצוגיות גבוה, בדיוק כמו אצלנו בישראל. אולם בהולנד לא נבהלים, ומקיימים באופן מסורתי עימותים לפני בחירות (ויותר מאחד בכל מערכת). שיטת העימותים בהולנד אינה אידאלית, ואני חושב שלא יהיה נכון להעתיק אותה לישראל אחד לאחד, יחד עם זאת אפשר ללמוד משהו מהניסיון שלהם.

בבחירות שהתקיימו בהולנד בקיץ האחרון נערכו ארבעה עימותי בחירות, אחד בכל אחת מתחנות השידור המרכזיות. לכל עימות הוזמן מספר אחר של נציגי מפלגות. ראש הממשלה המכהן הוזמן לכל העימותים וגם הופיע בכולם, אף על פי שהוביל בסקרים ממילא. העימות האחרון, עימות מסורתי ברשת השידור הציבורית, שנקרא "Nos Verkiezingsdebat", נערך ממש בלילה שלפני הבחירות. לעימות הוזמנו נציגי כל אחת עשרה המפלגות שיוצגו בפרלמנט היוצא.

לפי הסקרים המוקדמים, מפלגת השמאל-מרכז "לייבור" עמדה להפסיד את המקום השני שבו החזיקה לטובת מועמד השמאל מהסוציאליסטים. אולם בעקבות העימותים, מיד בתום העימות הראשון, החלה ירידה מתמדת בכוחם של הסוציאליסטים, ובסופו של דבר הם קיבלו חמישה עשר מנדטים בלבד, חצי ממה שחזו הסקרים ערב העימות הראשון. לעומת זאת, מפלגת הלייבור הגדילה בסופו של דבר את כוחה בבחירות משלושים לשלושים ושמונה מנדטים. מועמד הלייבור נחשב המנצח בשני העימותים הראשונים.

בצד השני של המפה הפוליטית, ראש הממשלה, מהימין המתון, נחשב גם הוא המנצח בעימותים, ובמיוחד בשני האחרונים. ראש הממשלה, שהוביל בסקרים מתחילת הקמפיין, זכה בכהונה שנייה והגדיל את כוח מפלגתו בעשרה מושבים (ארבעים ואחד מנדטים בסך הכול). לפי הסקרים, כוחו של ראש הממשלה רק התחזק בעקבות העימותים.

אם כן, בהולנד הצליחו העימותים לחדד את ההבדלים שבין שתי המפלגות הגדולות המתונות, וזאת בלי לפגוע במועמד המוביל לזכייה לפני העימותים. להפך, ראש הממשלה המכהן רק הגדיל את כוחו, ובעקבות הניצחון בעימותים הוא הביא את מפלגתו להישג אלקטוראלי גדול בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת. במקביל, העימותים עזרו לאופוזיציה להתגבש מאחורי מפלגת השמאל הגדולה והמתונה ופגעו במפלגה שמאלית יותר שאיימה לפצל את הגוש השמאלי בפרלמנט ההולנדי.

לבסוף

בין שהאשמה בהיעדר עימותים בישראל נעוצה בפוליטיקאים שלנו ובין שהיא שייכת לתקשורת הישראלית, בפועל, הנפגע העיקרי הוא הציבור הכללי. בכל מקרה עובדה היא שכלי התקשורת נכשלים פעם אחר פעם בניסיונות להחזיר את מסורת העימותים לישראל. דווקא הבחירות הנוכחיות היוו הזדמנות טובה לשנות את המצב. הצמידות למערכת הבחירות האמריקאית עוררה עניין רב בקרב הציבור הישראלי בשיטה האמריקאית ובמסורת העימותים שם. אולם גם הפעם איחרנו את הרכבת. אולי היינו צריכים לחשוב על זה קודם. אולי אנחנו צריכים כבר מיד אחרי הבחירות והרכבת הקואליציה להחתים את הפוליטיקאים על התחייבות לקיים עימות בפעם הבאה. אולי בפעם הבאה היזמה תצליח. אולי בפעם הבאה נהיה ראשונים.

בימים האלה יש מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.

רז שיינרמן הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה וכותב הבלוג הפוליטי פוליטאה.

מודעות פרסומת

  1. פינגבק: גיליון בחירות מיוחד של פוליטון « פוליטאה

  2. דוד

    אני מעריך שחלק מהסיבה שנתניהו חושש מעימות היא ההרגשה שהאליטות בתקשורת ובאקדמיה – שהם אלו שינהלו את העימות – מזוהים כולם באופן חד משמעי אם המחנה הנגדי. אמנם גם בארה"ב האליטות מזוהות עם הדמוקרטים, אבל בארה"ב יש מסורת ותרבות של מתן כבוד ושמירה על כללי משחק הוגנים, מה שאין כן בארץ.

  3. אני יכול לחשוב לפחות על שמות שלושה מרצים מהמחלקה שהיו מקובלים גם על נתניהו 😛 אני לא חושב שזו הסיבה. ונדמה לי שנוכח תוצאת הבחירות גם נתניהו וגם יחימוביץ יכולים מאוד להצטער על זה שלא ניגשו לעימות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: